Separatism as Strategy Female Institution Building and American Feminism, 1870–1930
Estelle Freedman
אסטל פרידמן
המחשבה הפמיניסטית בעשור האחרון עסקה במקרים רבים, בין אם באופן מפורש ובין אם באופן מובלע, בשתי שאלות פוליטיות מרכזיות: החיפוש אחר מקורות הדיכוי הנשי והניסוח של אסטרטגיות יעילות בכדי להלחם בפטריארכיה. ניתוח של השאלה הראשונה מסייע לנו לענות על השנייה, או כפי שמסבירה האנתרופולוגית גייל רובין (Gayle Rubin):
אם תוקפנות ודומיננטיות גברית מולדות הן שנמצאות בשורש הדיכוי של נשים, אזי התוכנית הפמיניסטית תדרוש באופן לוגי או את חיסולו של המין התוקפני או לחילופין פרויקט אאוגני* שישנה את אופיו. אם סקסיזם הוא תוצר לוואי של התיאבון שאינו יודע שובע של הקפיטליזם לרווח, הרי שהסקסיזם יעלם עם הצלחתה של מהפכה סוציאליסטית. אם התבוסה ההיסטורית של נשים ניחתה עליה מידיה של התקוממות גברית חמושה, הרי הגיע הזמן שאמזונות לוחמות גרילה יתחילו להתאמן בהרי אדירונדק**[1].
אנתרופולוגית נוספת, מישל זימבליסט רוזלדו (Michelle Zimbalist Rosaldo), הציגה ניתוח רב השפעה של סוגיות המקורות-אסטרטגיה בסקירה התיאורטית שלה אודות מעמד הנשים משנת 1974[2]. רוזלדו טענה כי "אסימטריה מינית אוניברסאלית" (הערך הנמוך יותר שמוקנה למטלות ותפקידים נשיים בכל התרבויות) נקבעה במידה רבה בשל הפרדה המוגדרת באופן מיני בין הספרה הביתית והציבורית. אם לחטוא בפשטנות בהצגת התיזה שלה: ככל שהמרחק החברתי בין נשים בבית והגברים בספרה הציבורית גדול יותר, כך גם הפיחות במעמדן גדול יותר. ההשלכות לגבי האסטרטגיה הפמיניסטית מתבהרות בסוף דיונה של רוזלדו שם היא טוענת כי חפיפה גדולה יותר בין הספרה הביתית והציבורית תוביל למעמד גבוה יותר בעבור נשים. כך בכדי להשיג עתיד שווה-זכויות, עם פחות הפרדה בין גברים ונשים, עלינו לחתור לקראת לא רק כניסה של נשים אל המרחב הציבורי (513:) הנשלט בידי גברים, אלא גם לכניסתם של גברים אל המרחב הביתי בו הנשים הן הדומיננטיות.
כמו כן דנה רוזלדו באסטרטגיה אלטרנטיבית בכדי להתגבר על אסימטריה מינית, והיא יצירת ספרה נשית נפרדת. אולם היא זנחה את המודל הזה לטובת שילוב הספרה הביתית עם הציבורית. אף על פי כן, האסטרטגיה החלופית של "חברות נשים ומלכות אפריקאיות" מצדיקה תשומת לב נוספת[3]. כאשר למנהיגות פוליטיות נשיות יש סמכות על תחום השיפוט שלהן (נשים), הן זוכות במקביל גם לעמדת יתרון במדיניות השבטית. ייתכן והיררכיה פוליטית מינית נפרדת שכזו תציע לנשים יותר מעמד וכוח מאשר ההבחנה החדה של גברים-ציבורי\נשים-ביתי, אך היא לא תחייב את כניסתו של כל מין אל הספרה הנשלטת בידי המין השני. בתקופות היסטוריות מסוימות, היצירה של ספרה ציבורית נשית עשויה להיות האסטרטגיה הפוליטית המעשית היחידה בעבור נשים.
ברצוני לתמוך, דרך ניתוח היסטורי, באפשרות של האסטרטגיה האלטרנטיבית של יצירת ספרה נשית ציבורית חזקה. מספר היסטוריוניות פמיניסטיות חקרו לאחרונה את הערך של הספרה הנשית הנפרדת, אם כי לא בהכרח הציבורית, בהעשרת החוויה ההיסטורית של נשים. מחקרה של קרול סמית-רוזנברג[4] (Carroll Smith-Rosenberg) הראה כיצד יחסים בינאישיים קרובים העשירו את החיים הפרטיים של נשים במאה ה-19. בה בעת, ננסי קוט (Nancy Cott) הציעה כי ייתכן ו-"אחוות אחיות" פרטית היוותה תנאי הכרחי לצמיחתה של מודעות פמיניסטית[5]. בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 חברויות אינטימיות הציעו מערכת תמיכה בעבור נשים פעילות פוליטית, כפי שהראו עבודותיהן של הן בלאנש קוק (Blanche Cook) והן ננסי סהלי (Nancy Sahli)[6]. אולם, התרבות הנשית של העבר – רשתות אישיות, טקסים ומערכות יחסים – לא היוותה באופן אוטומטי אסטרטגיה פוליטית. חרף יכולתן להיות אוהבות ותומכות, ייתכן ורשתות חברתיות של נשים הותירו אותן מסופקות והובילו להשלמה עם מעמדן שהיה נחות לעומת זה של גברים6.
אינני מקבלת את הטיעון כי רשתות חברתיות של נשים ופוליטיקה פמיניסטית אינן מתיישבות זו עם זו. תחת זאת, במסגרת הסינתזה להלן של מגמות בספרות העכשווית בתחום של היסטורית נשים אמריקאית ברצוני להראות כיצד תנועת הנשים בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 סיפקה דוגמה לאסטרטגיית ה"חברות נשים ומלכות אפריקאיות" שהזכירה רוזלדו. היצירה של ספרה נשית ציבורית נפרדת סייעה בכדי לגייס נשים ולהשיג עמדת כוח פוליטית בחברה הכללית. אסטרטגיה פוליטית בדלנית, שלה אני קוראת "בניית מוסדות נשית" ("female institution building"), צמחה מתוך מתרבות הנשים של מעמד הביניים במאה ה-19. ההיסטוריה שלה מצביעה על כך שגם בזממנו אנו תרבות נשים יכולה להיות חלק אינטגרלי מפוליטיקה פמיניסטית.[7]
(514:) מה קרה לפמיניזם?
הרצון שלי להשיב על כנה את המודעות ההיסטורית לגבי בדלנות נשית ניחן במוטיבציה פרטית ואינטלקטואלית גם יחד. כפמיניסטית הפועלת במסגרת של מוסדות אקדמיים הנשלטים בידי גברים, אני הגעתי להבנה כי לא אוכל לשרוד ללא גישה לתרבות והפוליטיקה הפמיניסטית שפורחת מחוץ למוסדות מעורבים. כיצד, תהיתי, יכלו נשים בעבר לפעול למען שינוי במסגרת עולמם של הגברים מבלי שעמדה להן האפשרות של התרבות האלטרנטיבית הזו? מחשבה זו הובילה אותי לשאלות יותר אקדמאיות. ייתכן והן לא היו יכולות לשרוד כאשר התמיכות הללו לא היו זמינות, וייתכן כי התובנה הזו יכולה לסייע במתן תשובה על אחת מהשאלות היותר מעניינות בהיסטוריית הנשים האמריקאית: מה קרה לפמיניזם לאחר הניצחון בקבלת זכות ההצבעה בשנת 1920?
מרבית ההסברים הניתנים לדעיכה בכוח הפוליטי של נשים מתמקדים או בחולשה אינהרנטית של האידיאולוגיה הסופרז'יסטית או בלחץ חיצוני מצד חברה שעד לאותה עת הייתה סקסיסטית[8]. אך כאשר אני בוחנת את תנועת הנשים לפני מתן זכות ההצבעה, אני נדהמת נוכח ההיפותזה כי עיקר כוחו של הפמיניזם האמריקאי לפני 1920 היה הקהילה הנשית הנבדלת שעזרה לשמר את השתתפותן של נשים הן ברפורמה חברתית והן באקטיביזם פוליטי. למרות שתנועת הנשים בשלהי המאה ה-19 תרמה לתמורה בתפקידיהן החברתיים של נשים, היא לא דחתה את הזהות הנשית הנפרדת והייחודית. מרבית הפמיניסטיות לא אימצו את הדרישה לזכויות שוות עם גברים שעלתה בכנס Seneca Falls ב-1848. תחת זאת, הן העדיפו לשמר את שייכותן לספרה נשית נפרדת, ספרה שלא נתפסה בעיניהן כנחותה לזו של הגברים וספרה שבה נשים יכולות להיות חופשיות ליצור צורות משלהן של יחסים אישיים, חברתיים ופוליטיים. הישגיו של הפמיניזם במאה האחרונה הגיעו פחות דרך השגת גישה לתחומים הגבריים בפוליטיקה ועולם התעסוקה משהם הגיעו בצורה המוחשית של בניית מוסדות נשיים נפרדים.
הקהילה הנשית המודעת לעצמה החלה להתפורר בשנות העשרים של המאה האחרונה בדיוק כאשר ה"אישה החדשה" החלה לנסות להיטמע בתוך במוסדות הנשלטים בידי גברים. בכוונתי לטעון כי נשים ממעמד הביניים קיוו להפוך לשוות בעבודה, בחיים החברתיים ובפוליטיקה על ידי אימוץ הערכים הגבריים ועל ידי אינטגרציה אל תוך המוסדות שלהם. דור צעיר יותר של נשים למדו לעשן, לשתות ולהעדיף יחסים הטרוסקסואלים על פני חברויות נשיות בחייהן הפרטיים. בה בעת, הפעילות הפוליטית הנשית גילמה את התהליך של דחיית התרבות הנשית לטובת ההבטחה הגברית לשוויון. הדעיכה ההדרגתית בבדלנות הנשית בחיים החברתיים והפוליטיים מנעה את עלייתו של גוש פוליטי נשי חזק (515:) שייתכן והיה יכול לשמר ולהרחיב את ההישגים של תנועת הנשים המוקדמת יותר. כך השחיקה בתרבות הנשים יכולה לסייע במתן הסבר לדעיכה של הפמיניזם הציבורי בעשורים שלאחר 1920. תנועה אינה יכולה לשרוד ללא ציבור תומכים. המנהיגות הפמיניסטיות הותיקות איבדו את צאן מרעיתן כאשר דור חדש העדיף היטמעות בתקווה הנאיבית כי הן יהפכו בין לילה לשוות עם גברים. בכדי לבחון את ההיפותזה הזו אני אבקש לבחון מקרים של בדלנות תרבותית ופוליטית במסגרת הפמיניזם האמריקאי בשלוש תקופות: שורשיה ההיסטוריים של הבדלנות לפני 1870, בניית המוסדות של שלהי המאה ה-19, והתוצאות של מתן זכות ההצבעה בשנות העשרים של המאה האחרונה.
שורשים היסטוריים של בדלנות
צמיחה מסחרית ותעשייתית באמריקה של המאה ה-19 העצימה את החלוקה המינית של העבודה ועודדה הפרדה בין הספרות הגבריות והנשיות. בעוד שגברים לבנים נכנסו לעולם הציבורי של עבודה בשכר, עסקים, מקצועות ופוליטיקה, מרבית הנשים הלבנות בנות המעמד הבינוני נותרו בבית שם הן סיפקו את הדאגה הביתית, אימהית ורוחנית למשפחותיהן והאומה כולה. נשים אלו עברו סוציאליזציה אינטנסיבית בדרך לתפקידן בתור "נשים אמיתיות". יחד עם הגבלות על נשים שמנעו מהן גישה לספרה הציבורית, סוציאליזציה זו העניקה לנשים אמריקאיות זהות שונה למדי מזו של הגברים. נשים חלקו בניהם חוויות חיים ייחודיות בתור בנות, נשים, יולדות, מטפלות בילדים ושומרות מוסריות. הן העבירו הלאה את הערכים והמסורות שלהן לקרובות המשפחה הנשיות. הן יצרו את מה שסמית-רוזנברג מכנה "העולם הנשי של אהבה וטקס" ("The Female World of Love and Ritual"), עולם של רשתות חברתיות אחידות מינית שסייע לנשים אלו להתעלות מעל לזרות של החיים הביתיים[9]. האידיאולוגיה של "נשיוּת אמיתית" ("true womanhood") הייתה מושרשת כל כך עמוק וכל כך מועילה בשימור יציבות חברתית בעידן של תמורות עד שאותן נשים מועטות שדחו באופן מפורש את אי-השוויון של אותם ימים מצאו מעט מאוד תמיכה בדעות שלהן. התלונות והדרישות לשוויון הזדמנויות עם גברים של הפמיניסטיות של תנועת זכויות הנשים המוקדמת ללא ספק היו מוצדקות. הצהרת התחושות של Seneca Falls ב-1848, אשר קראה לנגישות לחינוך, זכות קניין וזכויות פוליטיות, היוותה השראה בעבור פמיניסטיות רבות לאחר מכן, בעוד שהלעג והסירוב למתן זכויות אלו נתנו השראה לזעמנו. אך טיעוני שוויון הזכויות של שנות ה-50 של המאה ה-19 היו ככל הנראה רדיקליים מידי בעבור זמנם[10]. גברים לא קיבלו את כניסתן של נשים אל הספרה הציבורית, אך יותר חשוב מכך, מרבית הנשים לא היו מעוניינות בדחיית הזהויות הנשיות המושרשות היטב שלהן. הן גברים והן נשים חששו (516:) מפני דעיכתה של הספרה הנשית והפונקציות יקרות הערך שהיא מילאה. הפמיניסטיות, אולם, עדיין קיוו להפחית את המגבלות על נשים בתוך הספרה שלהן עצמן, וכן לזכות בזכות הבחירה האוטונומית בעבור נשים שהעדיפו את התפקידים הציבוריים על פני הפרטיים.
פמיניסטיות רדיקליות כמו אליזבת' קאדי סטנטון (Elizabeth Cady Stanton) וסוזן ב.אנתוני (Susan B.Anthony) הכירו בחשיבות של שימור הערכים של העולם הנשי תוך כדי חיסול האפליה כנגד נשים בציבור. ככל שהניתוח הפוליטי שלהן התפתחת באמצע המאה, הן פנו אל המושגים של עליונות המוסר הנשי ואחוות נשים, והן חיזקו את טבען הנפרד של נשים. באותה עת, התפכחותן מהאשליות גם עם הגברים הנאורים יותר של זמנן חיזקה בעבורן את האמונה כי נשים צריכות את התנועה שלהן בכדי להשיג עצמאות. המרירות שהגיעה בעקבות סירובם של מרבית התומכים הגבריים בביטול העבדות לתמוך גם בזכויות נשים בשנות השישים של המאה ה-19, והכישלון בהכללת זכות ההצבעה לנשים בתיקון החמש-עשרה לחוקה האמריקאית (וכן הכללת המושג "אזרח זכר" בתיקון ה-14), הובילו לניכור של מרבית הפעילות הנשיות לרפורמה. כאשר פרדריק דאגלס (Fredrick Douglass) הצהיר במגננה כי "זוהי שעתו של הכושי", פעילות זכויות הנשים היותר רדיקליות הלכו בעקבותיהן של סטנטון ואנתוני בפרישה מהקואליציה הרפורמטורית ויצירת ארגון בדלני. התאחדות זכות ההצבעה לנשים הלאומית (National Woman Suffrage Association) שלהן הייתה בעלת פקידות וחברות נשים, היא תמכה בטווח גדול של רפורמות, כולל שינויים בחוקי נישואים וגירושין, ופרסמה ביטאון בעל תוחלת חיים קצרה,The Revolution. אך הדרך הרדיקלית בה בחרו התגלתה כקשה והתנועה התמזגה בשנת 1890 עם "התאחדות זכות ההצבעה לנשים האמריקאית" ("American Woman Suffrage Association") המתונה יותר. במבט לאחור על האכזבה שלהן לאחר מלחמת האזרחים, סטנטון ואנתוני כתבו באופן נבואי ב-1881:
"… הגברים הליברליים שלנו ייעצו לנו לשמור על שתיקה במהלך המלחמה, ואנו היינו שקטות בשל עוונותינו שלנו; הם ייעצו לנו להיות בשקט בקנזס וניו-יורק (במשאל העם על מתן זכות הצבעה לנשים), בכדי שלא נמנע את "מתן זכות ההצבעה לשחורים", והם איימו כי אם לא נעשה כן, אנו עשויות להילחם את הקרב לבדנו. אנו בחרנו באפשרות השנייה, והובסנו. אך בעומדנו לבד למדנו להכיר את כוחנו: אנו דחינו את עצתם של לנצח, ובכובד ראש נשבענו שלעולם לא תבוא עוד עונה של שקט עד אשר לנשים תהיינה את אותן זכויות שיש לגברים בכל מקום על פני כדור הארץ הירוק הזה… אנו נזהיר את הנשים הצעירות של הדור הבא כנגד עצתם של גברים בנוגע למה שטוב בעבורן… האישה חייבת להוביל את הדרך לשחרורה שלה… אסור לה לשים את מבטחה בגברים בזמן תקופת מעבר זו, שכן כל עוד היא נחשבת כנתינה שלו, כנחותה לו, כעבד, האינטרסים שלהם חייבים להיות מנוגדים"[11].
(517:) הקמת מוסדות נשיים
"תקופת המעבר" שעוררו סטנטון ואנתוני נמשכה החל משנות השבעים של המאה ה-19 ועד לשנות העשרים של המאה ה-20. זה היה עידן של בניית מוסדות וארגוני נשים נפרדים, מצד אחד כתוצאה מהדחיפה השלילית של אפליה במסגרת הספרה הגברית הציבורית ומצד שני המשיכה החיובית של העולם הנשי של יחסים אישיים קרובים ומבנה מוסדי ביתי. מקור כפול זה אפיין, למשל, את אחת הגילומים הגדולים ביותר של "פמיניזם חברתי" (social feminism) בשלהי המאה ה-19 – תנועת מועדוני הנשים (women's club movement).
תנועת המועדונים הדגימה את הפוליטיזציה של מוסדות נשים וכן את המגבלות של כוחם הפוליטי. הדרתן של כתבות-נשים ממועדון העיתונות של ניו-יורק (New York Press Club) ב-1868 נתנה השראה לייסוד מועדון הנשים הראשון, Sorosis. לאחר מכן החלה התנועה לפרוח בתריסרי ולאחר מכן מאות יישובים עד שב-1890 נוסדה הפדרציה הכללית של מועדוני נשים (General Federation of Women's Clubs). עד 1910 היו לפדרציה יותר ממיליון חברות. למרות שהפעילויות החברתיות והכתובות של המעודנים פנו בשלבים הראשונים לנשים מסורתיות שפשוט רצו להתאסף יחד עם חברות ושכנות, עד למפנה המאה מועדוני נשים כבר עסקו בייזום וקידום של תוכניות רפורמה אזרחיות.
הפעילות שלהם תרמה לתהליך פוליטיזציה של נשים מסורתיות בכך שהן הוכרחו להגדיר את עצמן כאזרחיות, ולא להסתפק בהגדרה הפשוטה של רעיות ואמהות. אולם המועדונים שיקפו את הגזענות החברתית של אותם זמנים, והנשים השחורות שייסדו את האגודה הלאומית של נשים צבעוניות (National Association of Colored Women) ב-1896 הפנו את תשומת ליבן לבעיות החברתיות והמשפטיות שעמדו בפני הן נשים והן גברים שחורים[12].
לאיגוד המתינות (בנושאי שתייה) הנוצרי של הנשים (Women's Christian Temperance Union) היו שורשים במסורת הפמיניסטית של בניית מוסדות נפרדים. כפי שטענה אלן דובויי (Elien DuBois), נשות האיגוד (WCTU) דיברו אל ליבן של נשים בשלהי המאה ה-19 מכיוון שהאיגוד היה מעוגן בספרה הפרטית של הבית וביקש לפעול כנגד פגיעות פרטיות בשנים כגון הפרזה בשתייה ומוסר מיני כפול[13]. תחת הנהגתה של פרנסיס ווילארד (Frances Willard) ה-WCTU הפך באופן משמעותי לארגון חזק הפועל למען מתן זכות הצבעה לנשים ומחויב לתיקון כל העוולות כנגד נשים בכל האמצעים האפשריים כולל זכות ההצבעה.
מכללות הנשים שנפתחו במהלך העשורים האלו מספקות עדות נוספת לחשיבות של מוסדות נשיים נפרדים במשך "תקופתה המעבר" הזו. בראשיתן נתפסו מכללות הנשים כמסגרות הכשרה בנושאי דבקות דתית, טוהרה ועקרוּת בית אך סמינרי הנשים של התקופה שלפני מלה"ע 1, כמו למשל מכללת Mary Lyon's Mt.Holyoke ו-Troy Female Academy של אמה ווילארד (Emma Willard), הכשירו את הקרקע למוסדות של העידן שלאחר המלחמה. כאשר מוסדות גבריים יוקרתיים סירבו לתת חינוך (518:) לנשים מכללות הנשים של מזרח המדינה, כמו דומותיהן במקומות אחרים, נטלו את המשימה על עצמן. במסגרת הפעילות הזו הן עודדו את יצירתן של חברויות אינטימיות ורשתות מקצועיות בקרב נשים משכילות[14]. באותו הזמן סיפקו לימודי מדעי הרוח ומדעים מדויקים כלים בעבור המשך ההתפתחות של נשים, ועל ידי הצבת דוגמה אישית מרצות סיפקו השראה בעבור תלמידותיהן לעשות שימוש יצירתי בכישורים שלהן. כפי שציינת ברברה וולטר (Barbara Welter) כאשר תיארה לראשונה את "כת הנשיות האמיתית" (Cult of True Womanhood)[15], כניעות תמיד הייתה החוליה החלשה שלה. כמו מוסדות נשים אחרים, המכללות סייעו לחתור תחת ההיבט הזה של ה"כת" על ידי תמיכה בעצמאותן של התלמידות.
הדוגמה המפורסמת ביותר להשלכה של מכללות נשים יכול להיות התיאור שנתנה ג'יין אדאמס (Jane Addams) לחוויה של במכללת Rockford Seminary שם בה ובתלמידות אחרות הושרשה המשימה של החלת הערכים הנשיים על כלל החברה. ובעוד שאדאמס פקפקה מאוחר יותר בתועלת של הכישורים האינטלקטואליים שלה בהתמודדות עם האתגרים של העולם האמיתי, נשים אחרות כן הסתמכו על מוסדות אקדמאיים כאשר באופן הולך וגובר עזבו את ביתן והחלו להשתלב בעבודה ציבורית או ציבורית-למחצה כמתקנות חברתיות, מורות, רופאות, עובדות סוציאלית ועוד. בין 1890 ו-1920, מספר התארים המקצועיים שהוענקו לנשים עלה ב-226%, פי שלוש מקצב הגידול במספר התארים שקיבלו גברים. חלק מנשות המקצוע הללו למדו במוסדות נשיים נפרדים כגון מכללות הרפואה לנשים בפילדלפיה, ניו-יורק ובוסטון. מטופליה של אשת המקצוע החדשה היו במקרים רבים נשים וילדים, בין היתר בשל האפליה שכוונתה כנגד חדירתן לתחומים גבריים, אך גם מכיוון שהן רצו בכנות לעבוד עם מושאי הדאגה והטיפול המסורתיים שלהן. כאשר עם הזמן החלו מיומנויותיהן ותפקידיהן של נשים אלו להתרחב, הן החלו לדרשו את הזכות לבחור בעבור עצמן איפה ועם מי הן יעבדו. הדור הראשון הזה של בעלות מקצוע משכילות הפכו לתומכות של תנועת זכות ההצבעה בראשית המאה ה-20 וקראו לאזרחות מלאה בעבור נשים.
הדוגמה הטובה ביותר לתהליך ההגדרה מחדש של נשיות על ידי הרחבה ולא דחייה של הספרה הנשית יכול להיות תנועת התיישבות הבתים (Settlement house movement). למרות שגם גברים וגם נשים התגוררו ותמכו במוסדות ציבוריים-למחצה אלו, הכמות היחסית הגבוהה של משתתפות ומנהיגות נשים (כשלוש חמישיות) וכן המבנה והדגש הביתיים של שירות בעבור נשים וילדים, מחשיבים את בתי ההתיישבות למוסדות נשים. מארי פ.ראיין (Mary P.Ryan) זיהתה את הקשרים שמיזמים אלו יצרו בין "נשיות אמיתית" ו"נשיות חדשה" במטאפורה הולמת במיוחד: "בתוך בתי ההתיישבות, רגשות אימהיים זוקקו ותססו עד שהפכו לזן חדש לגמרי של רפורמה חברתית"[16] (519:). כך גם למדה ג'יין אדאמס את הטכניקות של העולם הפוליטי דרך מאמציה לשמור על השכונה נקייה וכך גם פלורנס קלי (Florence Kelly) מ-Hull House קיבלה מינוי כמפקחת מפעלים של מדינת אילינוי בכדי להגן על נשים וילדים שהועסקו בהם, וג'וליה לת'רופ (Julia Lathrop), גם היא תושבת Hull House, שנכנסה לספרה הציבורית בתור מנהלת של מחלקת הילדים של ארצות הברית ולבסוף תושבת עבר של בתי ההתיישבות, קתרין במנט דיוויס (Katherine Bement Davis) התקדמה מתפקידה כמפקחת על מוסד התיקון הנשים Bedford Hills והפכה ב-1914 לאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד ניצב שירותי הכליאה בעיר ניו-יורק. כל אחת מהנשים הללו, ועובדות התיישבות אחרות שהמשיכו לתפקידים מקצועיים וציבוריים, הצטרפו בסופו של דבר והובילו תחומים של התאחדות זכות ההצבעה לנשים הלאומית האמריקאית (National American Suffrage Association)[17]. כאשר הן יצאו בקמפיין לרפורמה חברתית ומתן זכות הצבעה לנשים הן הסתמכו על רשתות של חברויות אישיות ובעלות ברית מקצועיות שצמחו במסגרת של מוסדות נשיים נפרדים.
ארגוני נשים נפרדים לא היו מוגבלים אך ורק לנשים בנות מעמד הביניים. מחקרים היסטוריים הראו לאחרונה כי קבוצות שקיוו לגשר על פערי מעמדות בין נשים פעלו בקרב תנועות של מעמד הפועלים ותנועות רדיקליות. הן בליגת התאחדות המסחר של נשים (Women's Trade Union League) וליגת הצרכים הלאומית (National Consumers League) פעלו מתקנות חברתיות בנות מעמד הביניים במטרה להשיג שיתוף פעולה, ולא התנשאות, ביחסיהן עם נשים עובדות. למרות שמאמצים אלו לא היו מוצלחים לגמרי באף אחד מהארגונים, ליגת התאחדות המסחר של הנשים בכל זאת סיפקה שירות יקר ערך של איחוד נשים עובדות שרבות מהן היו דמויות משפיעות בהנהגת הארגון. מאמציה של ליגת הצרכנים, שאותה הובילה פלורנס קלי, לשיפור תנאי העסקה דרך שימוש בכוח הקנייה של נשים בנות מעמד הביניים היו ככל הנראה פחות יעילים, אך המאמצים לחוקק חקיקה מגינה בעבור נשים עובדות כן הצליחו. חברות של שני הארגונים פנו אל המאבק על קבלת זכות הצבעה לנשים כפיתרון אחד לבעיות שעמדו בפני עובדות. בינתיים, הן בארגוני שמאל ואיגודי עובדים נשים יצרו לעצמן ארגונים נשיים נפרדים. פמיניסטיות מקרב המפלגה הסוציאליסטית נפגשו בקבוצות נשים בראשית המאה ה-20, בעוד שבמסגרת ענף הביגוד יצרו נשים עובדות איגודים מקומיים נפרדים ששרדו עד אמצע שנות ה-20.[18]
כדוגמה אחרונה לבניית מוסדות נשיים ברצוני להשוות בין שני מבנים ממשים – ביתן הנשים בתערוכת היובל (Centennial Exposition) ב-1876 בפילדלפיה, שנותח לאחרונה על ידי ג'ודית פיין (Judith Paine), ובניין הנשים בתערוכה הקולומביאנית העולמית (World Columbian Exposition) ב-1893 בשיקגו. אני סבורה כי המקורות והתפקידים של כל אחד מהמבנים האלו מדגימים חלק מהשינויים שהתחרשו בתנועת הנשים במרווח הזמנים שבין שני האירועים הללו. במקור, מנהלי תערוכת היובל ב-1876 הבטיחו (520:) "מרחב בעבור פעולותיה של אישה ומקום בעבור עבודתה" במסגרת אזורי התצוגה העיקריים. בתמורה גייסו נשים יותר מ-100,000$ ליריד, אך לאחר מכן הודיעה ההנהלה לועדת ניהול תערוכת היובל של הנשים כי לא יהיה בעבורן מקום בבניין הראשי. תגובתן של הנשים הפתיעה את הגברים: הם גייסו כסף לבניין נפרד, ולמרות שהן קיוו למצוא אדריכלית אישה שתתכנן אותו, לא הייתה אשת מקצוע כזו באותם ימים. ממאי ועד אוקטובר 1876, ביתן הנשים הציג הישגים בעיתונאות, רפואה, מדע, אמנות, ספרות, המצאות, הוראה, עסקים ועבודה סוציאלית. הבניין כלל ספרייה של ספרים שנכתבו בידי נשים, משרד שפרסם עיתון בעבור נשים ואגף צמוד חדשני של גן-ילדים, מעון היום הראשון מסוג זה במדינה. אולם כמה פמיניסטיות רדיקליות החרימו את הבניין. אליזבת' קאדי סטנטון טענה כי הביתן "לא היה ייצוג אמיתי של אמנות נשים" מכיוון שהוא לא ייצג את התוצאות של עבודה תעשייתית או חמה על עוולות ה"עבדות הפוליטית"[19]
ב-1893 היה כבר פחות היסוס לגבי הצורך בבניין נשים וקצת פחות חילוקי דעות לגבי תפקידיו. הקונגרס אישר את הקמתו של ועד גברות מנהלות (Board of Lady Managers) בעבור הועדה המנהלת של התערוכה הקולומביאנית, והנשים החליטו במהרה על בניין נשים נפרד שיתוכנן על ידי אדריכלית שתבחר בתחרות ארצית. תחרויות נערכו גם בכדי למצוא את הפסלות, ציירות ואמניות הטובות ביותר בכדי להשלים את העיצוב של הבניין. הגברות המנהלות גם תכננו והקימו בניין ילדים שהציעה שירותי טיפול והשגחה בעבור למעלה מעשרת אלפים מבקרים צעירים ביריד. לא היה זה רק שהישגיהן האמנותיים והמקצועיים של נשים הוצגו לכל בתערוכה זו, אלא גם שארגוני עובדות בתעשייה "הוזמנו במיוחד בכדי לפרסם את עצמם", ועבודת נשים בתעשייה, כמו גם התנאים והשכר שלהן, הוצגו בביתן. תצוגה זו מצאה יותר חן בעיניהן של פמיניסטיות: אנטואנט בראון בלקוול (Antoinette Brown Blackwell), ג'וליה וורד האוויי (Julia Ward Howe) וסוזן ב.אנתוני השתתפו בתערוכה, ואנתוני הקריאה מאמר שנכתב על ידי אליזבת קאדי סטנטון באחד מהסימפוזיונים של נשים.הועד של גברות מנבלות חשב רבות כיצד לשלב את המיזם הפרטי שלהן עם השתתפות בשאר היריד. הן דרשו ייצוג שווה של שופטות נשים בתחרויות היריד והכללה שווה של מיזמי הנשים בכל התחרויות[20]. הן נאלצו להתפשר על חלק ממטרותיהן, אך מאמציהן ראויים לאזכור בתור אינדיקציה למחויבות כפולה למוסדות נשים נפרדים, אבל אך ורק אם היה להן מעמד שווב במסגרת החברה בכללותה.
(521:) המורשת הפוליטית
בניית המוסדות הנפרדים בשלהי המאה ה-19 נשענה על האמונה בזהותן הייחודית של נשים שלה שורשים בספרה הנשית הפרטית בראשית המאה ה-19. אולם יותר ויותר, ככל שחברות המוסדות הללו נכנסו לעולם נשי ציבורי, הן אימצו את העמדה היותר רדיקלית של פמיניסטיות כגון סטנטון ואנתוני שקראו במשך זמן רב לסיומה של האפליה הפוליטית כנגד נשים. הדור שהשיג את זכות ההצבעה לנשים, אם כך, ניצב על הגבול בין שני עולמות שכל אחד מהם תרם לאידיאולוגיה והפוליטיקה שלו. תומכות במתן זכות הצבעה לנשים טענו כי נשים צריכות להצביע בכדי לבצע את משימתן המסורתית – להגן על עצמן בתור אמהות ולהחיל את כוחן המוסרי על החברה. אולם הן גם טענו בשמה של אזרחות מלאה וניהלו מערכה פוליטית מוצלחת שנוהלה בידי נשים בכדי להשיגה.
תנועת זכות ההצבעה לנשים הצליחה על ידי פנייה לציבור רחב של אמהות, עובדות, בעלות מקצוע ופעילות חברתיות עם חזון של תחומי העיסוק המשותפים של הנשיות. אולם התנועה כשלה בכך שלא ניצלה במלואו את הכוח הפוליטי של יכולתן של נשים ליצור קשרים זו עם זו. ראשית, הנהגת התנועה אפשרה לחלק מחברותיה לנצל תחושות גזעניות רווחות במסגרת טיעוניהן למען מתן זכות בחירה לנשים, ובכך מנעו את צירופן של מרבית הנשים השחורות והמהגרות לקואליציה פמיניסטית פוטנציאלית. הן גם לא הכירו בכך שהקשרים שהחזיקו את ציבור התומכות ביחד לא היו "טבעיים" אלא חברתיים ופוליטיים. האמונה כי נשים צריכות באופן אוטומטי לנצל את זכות הבחירה שלהן לטובת המין שלהן התעלמה מהפערים הגזעיים והמעמדיים שהפרידו בין נשים. היא המעיטה בערך הצורך בהמשך קיומו של ארגון פוליטי כך שהאינטרסים של נשים יוכלו להתאחד ולהתממש.
לרוע המזל, רטוריקת השוויון שהפכה פופולארית בקרב גברים ונשים (עם היוצא מהכלל של מפלגת האישה הלאומית – National Woman's Party) מיד לאחר העברת התיקון בחוקה המקנה זכות הצבעה לנשים ב-1920 חתרו תחת תנועת הנשים בכך שהכחישו את הצורך בארגון פמיניסטי ארוך טווח. כמובן, גורמים חיצוניים השפיעו בצורה משמעותית על עתידה של התנועה, ובכלל אלו ההשקפה הפרוידיאנית החדשה על נשים, הגדילה בכלכלת הצריכה שניצלה יותר ויותר את מיניותן של נשים, והדיכוי של רדיקליזם ופעילות לשינוי חברתי באופן כללי לאחר מלה"ע 1[21]. אך באותו זמן נשים רבות, ככל הנראה חסרות מודעות לעובדה כי לחצים אלו הצריכו את המשך קיומו של ארגון נפרד, התעקשו על חתירה לקראת אינטגרציה עם העולם הגברי מבחינה מינית, מקצועית ופוליטית.
דוגמאות לגישה אינטגרטיבית זו ניתן למצוא (522:) באוניברסיטאות, מקומות העבודה והפוליטיקה. בניגוד לדור שקדם לתקופה זו, לנשים שהשתתפו ביריד העולמי בניו-יורק ב-1937 לא היה בניין נפרד. האישה, הסביר ביטאון היריד, "לא תשב על כן תצוגה, לא תופרד ותבודד; היא תתאים עם חייו של היריד כפי שהיא עושה עם החיים עצמם – לעולם לא בנפרד, תמיד חלק". אולם חלקן של נשים ביריד העולמי כלל בעיקר אופנה, מזון ויריד הבלים (vanity fair)[22]. באוניברסיטאות, הצלחתן של הדור הראשון של נשים אקדמאיות לא שרדה מעבר לשנות העשרים, לא רק בגלל התנגדותם של גברים אלא, כפי שרוסלינד רוזנברג (Rosalind Rosendberg) הסבירה, "הצלחה בודדה נשים מתרבות המקור שלהן והציבה אותן בקהילה זרה ולעיתים קרובות עוינת". אקדמאיות רבות שניתקו את קשריהן עם נשים אחרות "איבדו את התמיכה הנשית שהייתה להן אך לא הייתה להן כל תמיכה חלופית"[23].
הלקחים של פוליטיקת הנשים של שנות ה-20 מודגמים בחייה של אישה אחת, אמילי נוול בלייר (Emily Newell Blair), שלמדה על בשרה את המלכודת הטמונה בדחייה של בסיס בדלני של פמיניזם[24]. חייה של בלייר גילמו את הטרנספורמציה של תפקידי נשים בתקופת ראשית המאה. בלייר נולדה במיזורי למשפחה מהמעמד הבינוני והתחנכה במכללת הנשים Goucher ולאחר מכן חזרה לעיירת הולדתה בכדי לסייע בכלכלת משפחתה עד שנישאה והקימה בית משלה. בין 1900 ו-1910 היא ילדה שני ילדים, תמכה בקריירה של בעלה והצטרפה לפעילויות מועדון הנשים המקומי. בזמנה החופשי בלייר החלה לכתוב סיפורים קצרים בעבור מגזיני נשים. מכיוון שהעבודה, ובעיקר ההכנסה, מצאו חן בעיניה, היא הפכה לכותבת פרילנסרית. בשלב זה זכתה התנועה למען מתן זכות הצבעה לנשים לתחייה במיזורי ובלייר לקחה על עצמה את תפקיד הפרסום במדינה כעורכת המגזין Missouri Woman ועסקה ביחסי ציבור. אז, במהלך מלחמת העולם הראשונה, היא הרחיבה את פעילותה המקצועית בכך שלקחה חלק במועצת הנשים של המועצה האמריקאית להגנה לאומית (U.S. Council of National Defense). שנים אלו של לימודים וכתיבה, פעילות פמיניסטית מאורגנת ודוברות ציבורית שימשו את בלייר היטב כאשר נשים קיבלו את זכות ההצבעה והיא נכנסה לעולם הפוליטיקה.
ב-1920 עמדו בפני נשים שלוש בחירות פוליטיות עיקריות: הן יכלו להפוך לכוח פוליטי פמיניסטי נפרד דרך מפלגת הנשים הלאומית, אפשרות שמעטות בחרו בה, הן יכלו ללכת בעקבות ה-NAWSA המתונות ולתמוך בליגת הנשים המצביעות (League of Women Voters) הלא-מפלגתית שזה עתה נוצרה ושהתרכזה בחינוך אזרחי ואיכות הממשל, או שהן יכלו להצטרף למפלגות הזרם המרכזי בפוליטיקה. אמילי נוול בלייר בחרה באפשרות האחרונה, והתקדמה בשורות ארגון המפלגה הדמוקרטית עד שהפכה לסגנית יו"ר הארצית של המפלגה בשנות העשרים.
בלייר בנתה את חייה הפוליטיים ואת קהל תומכיה על האמונה כי זכות ההצבעה הפכה את הנשים לשוות מבחינה פוליטית עם גברים. כך (523:) הדרך הבטוחה ביותר לקידום מטרותיהן של נשים הייתה דרך השתתפות במבנה של המפלגה. לאחר שסייעה לייסד את ליגת הנשים המצביעות, בלייר מאוחר יותר דחתה את הגישה הבלתי-מפלגתית וקראה לנשים לא להצביע בתור נשים אלא כאזרחיות. בהרצאה שנשאה ב-1922 על "מה יעשו נשים בפתק ההצבעה" בלייר טענה כי "התגובות לנושאים פוליטיים אינן נקבעות על ידי מין אלא בידי אינטלקט ורגש…" למרות שהיא האמינה כי העדר ניסיון פוליטי והכשרה חברתית הפכו נשים לשונות מגברים באופן זמני, היא ציפתה שהבדלים אלו יעלמו לאחר מספר שנים של פעילות פוליטית. בכדי להחיש את שילובן של נשים במפלגות הזרם המרכזי בפוליטיקה, הקימה בלייר שלושים "בתי ספר לדמוקרטיה" בכדי שיכשירו מצביעות חדשות במהלך ראשית שנות העשרים, וכן היא הקימה למעלה מאלף מועדוני נשים. הפילוסופיה שלה, כך היא טענה, הייתה של "לקדוח מבפנים". בלייר דחתה את ה"פמיניסטיות המודעות למין" של מפלגת הנשים הלאומית ואת אלו שרצו "לכידות נשית". למרות שהיא תמכה בבחירתן של נשים, היא רצה שהן יבחרו לא כנשים אלא כפוליטיקאיות. "תנו לנשים זמן" היא אמרה לא פעם, "והן יהפכו לשוות עם גברים בפוליטיקה".
אולם בסוף שנות העשרים נשים לא הצליחו להשיג הכרה כשוות לגברים בפוליטיקה, ודעותיה של בלייר השתנו בצורה משמעותית. לפנים היא טענה כי המפלגות לא הפלו כנגד נשים, כפי שמעמדה הרם העיד. אך לאחר שהיא פרשה מתפקידה במפלגה ב-1928, הכירה בלייר בכך שהיחס של מפלגות לנשים הדרדר מאז השנים הסמוכות למתן זכות ההצבעה. ברגע שגברים פוליטיקאים הבינו כי לא היה גוש מצביעות נשים או ארגון פוליטי חזק, הן סרבו למנות או לבחור בנשים חזקות, ו"דעה קדומה גברים כנגד נשים בפוליטיקה" החלה להתגלות. כעת הם החלו לבחור לתפקידים במפלגה נשים שנראו כנוחות ביותר לתמרון או שהיו רעיותיהם של בעלי תפקידים.
ב-1931, האופטימיזם של בלייר הפך להתפכחות. היא חשה היא "חסרת יעילות בפוליטיקה בתור פמיניסטית", מונח בו היא החלה להשתמש באופן חיובי. בלייר הבינה כי נשים לא תוכלנה להשיג כוח פוליטי וכבוד מעמיתיהן הגברים אלא אם כן, כמו מנהיגות התנועה למתן זכות הצבעה לנשים, היה להן קהל תומכות גלוי לעין וקולני. "לרוע המזל בעבור פמיניסטית" היא הודתה "הוסכם לוותר על הקו המיני בפוליטיקה, ונשים הן אלו שויתרו עליו" בדפיו של עיתון האישה (Woman's Journal) קראה בלייר להחייאה של הפמיניזם בצורה של פוליטיקה חדשה שמטרתה תהיה הכנסתן של יותר נשים לתפקידים נבחרים. בעודה הופכת את עמדתה הקודמת, בלייר טענה כי מצביעות נשים צריכות לגבות מועמדות נשים, ולהשתמש בארגוני נשים בכדי לעשות כן. הן יכולות להישאר במסגרת המפלגות (524:) אך עליהן להקים "ארגון חדש של פמיניסטיות שיקדיש עצמו למשימה של הכנסת נשים לפוליטיקה". ייתכן והתפתחות המודעות הפמיניסטית של בלייר הייתה ייחודית לזמנה, אך זהו תהליך מוכר בקרב נשים משכילות ועובדות בימינו. לאחר שקיבלו דריסת רגל במוסדות שבעבר היו גבריים בלבד, אך בהיותן עדיין מחויבות למאבקן של הנשים, "הנשים החדשות" של היום עומדות בפני בחירות פוליטיות שאינן שונות מאלו של הדור שהשיג את זכות ההצבעה. המרירות של סטנטון ואנתוני בעצתן לדורות הצעירים יותר ב-1881, והאסטרטגיה של אמילי נוור בלייר ב-1931, יכולות לשמש כלקח בעבור ימינו אנו.
לקחי הבדלנות
כוחם של מוסדות נשיים בשלהי המאה ה-19 וחולשת הפוליטיקה הנשית לאחר העברת התיקון בחוקה שהקנה להן זכות הצבעה מעידים לדעתי כי הדעיכה בפמיניזם בשנות העשרים של המאה האחרונה יכולה להיות מיוחסת לפיחות בערכה של תרבות הנשים בכלל ושל מוסדות נשיים נפרדים בפרט. כאשר נשים ניסו להיטמע בתוך מוסדות שנשלטו בידי גברים, מבלי להבטיח בסיס פמיניסטי חברתי, כלכלי או פוליטי, הן איבדו את המומנטום ואת הרשתות שהפכו את קבלת זכות ההצבעה לאפשרית. נשים ויתרו על הרבה מהיתרונות של הספרה הנשית בלי לקבל תמורה שווה מעולם הגברים שאליו הן נכנסו.
תיאור היסטורי זה הוא בעל השלכות חשובות בעבור תנועת הנשים בימינו. כעת נעשה ברור יותר, לדעתי, מדוע קבוצת הנשים הקטנה ונפרדת, המאורגנת למטרות של או העלאת מודעות או לימוד ופעילות פוליטיים, הייתה יעילה בבניית תנועת המונים הצומחת מהשטח במשך העשור האחרון. קבוצות אלו סייעו לבסס מחדש קשרים משותפים שעומעמו בשל ההתרחקות הממושכת ממוסדות נשיים לטובת משפחות פרטיות או מוסדות משולבים מבחינה מינית אך עדיין תחת דומיננטיות גברית. הקבוצות הובילו לעלייה מחדש של רשתות נשיות ותרבות נשים חדשה שבתורה הובילה לבניית מוסדות נשיים – מרכזי נשים, קולקטיבים בתחום הבריאות, איגודים פוליטיים, ואפילו בנייני נשים חדשים, כמו אלו בלוס אנג'לס וסן-פרנסיסקו.
ההיסטוריה של הבדלנות הנשים כמו כן מסייעת להסביר מדוע הפוליטיקה של הפמיניזם הלסבי הייתה כה חשובה בעבור התחייה של תנועת הנשים. פמיניזם לסבי, על ידי מתן קדימות ליחסים של נשים אחת עם השנייה ועל ידי העמדת אלטרנטיבה לתרבות הפמיניסטית, הכריחו לא-לסביות רבות להעריך מחדש את יחסיהן עם גברים, מוסדות גבריים, וערכים גבריים. במסגרת התהליך פמיניסטיות הפריכו את המיתוס של תלות נשית (525:) בגברים וגילו מחדש את המשמעות של חברות והתאחדות נשית. אני מוצאת סיפוק אישי בכך שהמושג הפמיניסטי-לסבי של האישה המזוהה כאישה[25] הוא בעל שורשים היסטוריים בחברויות, רשתות ומוסדות נשיים של המאה ה-19. האחווה הנשית ההיסטורית, כך נראה לי, יכולה ללמד הרבה מאוד אודות הצבת נשים במקום הראשון, בין אם בתור חברות, מאהבות, או בעלות ברית פוליטיות.
אני מזהה שני סוגים של שיעורים פוליטיים הנובעים מההיסטוריה של המגמה הבדלנית. בעבר, אחת מהמגבלות של מוסדות נשיים נפרדים הייתה שאלו היו לעיתים קרובות המקומות היחידים בהם יכלו נשים לבקש לעצמן פעילויות מקצועיות או פוליטיות, בעוד שהמוסדות הגבריים שמרו לעצמם את הכוח והשליטה על מרבית החברה. כיום חשוב לפעול למען נוכחות פמיניסטית הן בתוך והן מחוץ למצודות של הדומיננטיות הגברית כמו העולם הפוליטי, אוניברסיטאות, מקצועות ואיגודים. אך זה חשוב באותו מידה בעבור הנשים בתוך המוסדות המעורבים ליצור קבוצות-אינטרס נשיות ומערכות תמיכה. אחרת נשים המתפקדות כעלה תאנה יכולות להיות מסונדלות לתוך תפקידי הכבוד המסורתיים שלהן, או שהן יטעמו דרך הזדהות עם הכוחות הקיימים. במסגרת התהליך נשים אלו יאבדו קשר עין עם ערכיהן הפמיניסטים וציבור התומכות שלהן וכמו כן יסבלו את המחיר האישי של מילוי תפקיד של עלה תאנה. כך, באוניברסיטאות אנו צריכות גם לחזק את מרכזי הנשים שלנו ואת תוכניות לימודי הנשים וליצור קבוצות נשים בקרב הסגל והסטודנטיות. בכל מקומות העבודה שלנו אנו זקוקות לפעילות למען מטרות של נשים בכדי להבטיח ולהגדיל את הישגינו. ובשונה ממרבית התנועה בעבר, אנו צריכות לקחת על עצמנו את המשימה העצומה של בניית קואליציה של קבוצות נשים מכל המעמדות, גזעים ותרבויות.
אני תומכת בחידוש הבדלנות לא מכיוון שהערכים, תרבות ופוליטיקה של שני המינים היא שונה ומובחנת מבחינה ביולוגית ובלתי הפיכה, אלא מכיוון שהחוויה ההיסטורית והעכשווית שיצרה תרבות נשית ייחודית נותרת חשובה ומתאימה בהקשר המטרה של שוויון בין המינים. הזהויות המשותפות שלנו יכולות לספק כוח פרטי ופוליטי עצום כל עוד אנו תובעות לעצמנו את הכוח להגדיר מה נשים יכולות להיות ומה מוסדות נשיים יכולים להשיג. אני קוראת לחידוש הקמת מוסדות נשיים בשלב זה של תנועת הנשים מכיוון שאני חוששת שפמיניסטיות רבות, נוכח הבידוד של הצלחה אישית או שנפגעו ונבהלו מההשלכות של פעילות פוליטית, עשויות להסב את פניהן מפוליטיקת הנשים הנפרדת שהייתה אחראית למרבית ההישגים שלנו בעשור האחרון. כמו כן אני קוראת הן לכבוד גדול יותר כלפי תרבות נשים בקרב פמיניסטיות פוליטיות ומעורבות פוליטית גדולה יותר מצידן של פמיניסטיות תרבותיות מכיוון שאנו עתה עומדות בפני (526:) הן התנגדות חיצונית והן ניגודים פנימיים שמאיימים לחלק את התנועה שלנו.
הניגודים והסתירות העומדים בפני פמיניסטיות בימינו הם אלו שחווה קבוצה מדוכאת, במקרה זה נשים עם צורך הן לאשר את ערכי התרבות שלהן עצמן ולדחות את הדיכוי בעבר שממנו אותה תרבות בחלקה צמחה[26]. בכדי לשרוד בתור תנועה אנו חייבות להימנע משני סוגים של מוקשים. במסגרת חיבור זה אני שמתי דגש על הסכנות של דחיית התרבות שלנו דרך אינטגרציה אינדיבידואליסטית כמו זו שערערה את הפמיניזם לאחר הגל הראשון של התקדמות פוליטית וחינוכית. המוקש השני היא זו של נהייה אחר התרבות שלנו באופן שאינו ביקורתי מספיק, עד לרמה של הזדהות עם המקורות של הדיכוי שלנו. ראינה ראפ (Rayna Rapp) הזהירה כי "ככל שאנו מגלים ומעניקים לגיטימציה להיסטוריה, ארגון חברתי ותרבות של הנשים, אסור לנו לאפשר לצורך שלנו למודלים של קולקטיבים נשיים חזקים לעוור אותנו בכל מה שנוגע למסורת הדיאלקטית"[27] שבה נשים גם זוכות לתמיכה ובה בעת מוגבלות. למרות שעלינו להיות בעלות ביקורת עצמית בנוגע לתרבות נשים ולשאוף לעשות שימוש במוסדות הנשיים בכדי להילחם בחוסר-שוויון, ולא לבצר אותו, באותו זמן אסור לנו להיות בעלות שנאה-עצמית כלפי כל מה שהוא נשי בעודנו נכנסות אל עולם שנשלט בידי גברים. אפילו כאשר נשים זוכות לדריסת רגל בתפקידים שעליהם היה פעם לגברים מונופול, כמו סחר, מומחיות מקצועית ופוליטיקה, אסור לנו לזנוח אלא להוקיר ולנצור הן את הערכים והן את המוסדות שבעבר היו המשאב היחידי של נשים. אפילו אם תיקון החוקה של הזכויות השוות יקנה יום אחד שוויון חוקי, עד אז ומשך זמן מה לאחר מכן, העולם הנשי ופוליטיקה בדלנית עדיין ימשיכו לשרת את האינטרסים של נשים.
* אאוגניקה: מדע השבחת הגזע
** רכס הרים במדינת ניו-יורק.
[1]
