קהילות מדומינות / בנדיקט אנדרסון – סיכום מאמר

חלק המבוא

בתחילת מאמרו "קהילות מדומיינות" בנדיקט אנדרסון הוא מסביר כי המושגים "השתייכות לאומית" ו"לאומיות" הם מושגים קשים להגדרה וניתוח. הוא מניח כי השתייכות לאומית והשתייכות לאומה הם מוצרים תרבותיים, שעל מנת להבינם כראוי עלינו להסתכל על האופן בו התהוו במהלך ההיסטוריה, על הדרכים בהן השתנו עם הזמן, ועל הסיבה לכך שכיום הם מצדיקים רגשות עמוקים של קשר ושייכות.

בהגדרת המושג "אומה", ניצבים התיאורטיקנים של הלאומיות בפני שלוש פרדוקסים:

1. "המודרניות האובייקטיבית של האומות בעיניו של ההיסטוריון, לעומת העתיקות הסובייקטיבית בעיניהם של חסידי-הלאומיות".

2. האוניברסליות של ההשתייכות הלאומית כמושג חברתי-תרבותי, הוא מרכיב חשוב מאוד בזהותו של אדם, לעומת הייחודיות של השתייכות זו.

3. קיימת נטייה לזלזל בלאומיות, כיוון שלא כמו פילוסופיה למשל, היא איננה מצמיחה הוגים, ואנשים אינטלקטואלים.

קשה להגדיר מהי בדיוק לאומיות באופן שתקף לכל. בנדיקט, מציע הגדרה אנתרופולוגית ל"אומה": קהילייה פוליטית מדומיינת כמוגבלת וריבונית מעצם הגדרתה.

הקהילייה מוגדרת כמדומיינת, כייון שהחברים באותה קהילייה אינם מכירים באופן אישי כל אחד מבני הקהילייה, ואף לא ראו את כל אחד מחברי הקהילייה, ועדיין בתודעתם יש דימוי של שייכותם לאותה קהילייה. לטענתו של בנדיקט, כל קהילייה שגדולה מהכפר הקדום, שבו היה קשר ישיר בין כל חברי הקהילייה, היא מדומיינת.

הקהילייה מדומיינת ככזו, כיוון שלמרות שקיימים בה תופעות של אי-שיוויון וניצול, כל אומה נתפסת תמיד כאחווה עמוקה בין אנשים שנמצאים על אותו מישור. אחווה זו מאפשרת לאנשים בקהילייה למות מרצונם למען דמיוּנים מוגבלים כאלה.

מקורותיה של תודעה לאומית:

התפתחות הדפוס והוצאות ספרים לאור הם הביטויים הראשונים לפעילות קפיטליסטית. הוצאות הספרים הביאה לחיפוש הקפיטליסטי אחר שווקים. השוק הראשון היה שוק יודעי קרוא וכתוב בלטינית, שהיו במחצית השניה של המאה ה-16 שכבה לא גדולה במיוחד.

נוצרה דחיפה קפיטליסטית אל עבר שפות מדוברות, שנתמכה על-ידי שלושה גורמים חיצוניים, ששניים מהם תרמו ישירות לצמיחתה של התודעה הלאומית. הראשון הוא שינוי הלטינית עצמה. הלטינית הלכה והתרחקה מענייני הכנסייה ומחיי היום יום כאחד.

הגורם השני היה ניצחונה של הרפורמציה, שנוצר כתוצאה מתעשיית הדפוס. קפיטליזם-הדפוס והפרוטסטנטיות, שבסופו של דבר ניצלה את המצאת הדפוס לטובתה, הביאה לכך שנוצר קהל קוראים של ספרים עממיים גדול. אותם אנשים גויסו בין השאר לצורכים פוליטיים-דתיים.

הגורם השלישי הייתה התפשטות של כמה שפות מדוברות, באופן שלא תאם לתחומים הגיאוגרפיים שלהן כביכול. כלומר,האיזור הגיאוגרפי של אירופה לא חפף לתחומיה של השפה הלטינית. אחרי פיצול של אירופה, בעקבות קריסת הקיסרות הרומית, אף שליט מדינה לא יכל לאמץ את הלטינית כשפת המדינה שלו ורק שלו.

אנדרסון נותן דוגמה במאמרו להיווצרות השפה האנגלית, שפה מדוברת ששימשה במינהל, ונולדה לפני המצאת הדפוס. לידתה של השפה פגעה אט- אט בקהיליית הקודש המדומיינת . הוא מסביר כי האנגלית נוצרה על-ידי חיבור ושילוב של האנגלו-סקסית, שפה בה דיברה רוב האוכלוסיה באנגליה במאה ה-16 עם צרפתית נורמנית, שפת הכובשים מצרפת. כך האנגלית שנוצרה החלה לשמש כשפה חדשה שהייתה שמישה במוסדות מדיניים, כמו בתי משפט. שפות מעין אלו היו שפות מדינה ולא שפות לאומיות. המדינה כללה אז כמה חלקים של מדינות אחרות.

השפה המדוברת לא נכפתה בכוח, ועם הזמן הפכה לשפת השלטון, והיתה תחרות בינה לבין הלטינית, מה שהביא לשקיעת הקהילה המדומיינת של מאמיני הנצרות. השפות המדוברות תרמו להדחת הלטינית מכס השלטון. פעולות גומלין של מערכות ייצור ויחסי ייצור (קפיטליזם) הכולל דפוס וריבוי לשונות הפכו את הקהילות החדשות לניתנות לדימיוּן. הדפוס תרם לקפיטליזם ביצירת קבוצת קוראים אחידה.

הקפיטליזם תרם בכינוס שפות, ויצר שפות דפוס משועתקות מכנית, שניתן היה להפיצן ברחבי השוק. שפות הדפוס הללו היוו את הבסיס לקיומה של תודעה לאומית בשלוש דרכים:

1. הן יצרו תקשורת אחידה. דוברי הניבים השונים של אנגלית יכלו מעתה לתקשר באמצעות הדפוס והעיתון. תהליך זה גרם לאנשים להיות מודעים למיליונים של בני אדם הדוברים בשפתם, ולידיעה שזה מייחד אותם משאר האנשים. זהו למעשה הבסיס לקהילייה המדומיינת של אותם אנשים שקשורים זה לזה באמצעות הדפוס.

2. קפיטליזם-הדפוס העניק קביעות חדשה לשפה. שפות הדפוס הפכו ליציבות והשתמרו, ולכן אנו מסוגלים כיום לקרוא כתבים מן המאה ה-17 בקלות יחסית מול אדם מהמאה ה-17 שקורא כתבים מהמאה ה-12, כיוון שהשפה השתנתה.

3. קפיטליזם-הדפוס יצר שפת-שררה, כלומר שפה שהשלטון אמץ.

אנדרסון מסביר כי ממשלות שבהן היו מיסיונרים או מיעוטים השתדלו מאוד שהם לא יהפכו את השפה המדוברת שהביאו מארצם לספרות מודפסת בשפתם, דבר העלול לפגוע באחדות המדינה. ומראה כיצד שליט טורקיה, אתאתורך, כפה על אזרחי טורקיה החדשה את הכתב הלטיני, זאת כדי לרומם את הטורקית כשפת התודעה הלאומית שלהם.

לסיכום, הצירוף של קפיטליזם וטכנולוגיית הדפוס, על רקע ריבוי הלשונות, איפשר צורה חדשה של קהילייה מדומיינת, שהייתה הבסיס להופעת האומה המודרנית.

בנדיקט מוסיף ואומר, שכדי להבין את הנתק-תוך-קשר בין הדפוס,התודעה הלאומית ומדינות הלאום יש להסתכל על הצטברות המדינות בחצי העולם המערבי, שבו כל המדינות הגדירו את עצמן כאומות.

ראו: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים

מה הקשר בין המצאת הדפוס ועליית הלאומיות?

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.