סיכום: חיים זנדברג \ מקרקעי ישראל – ציונות ופוסט-ציונות: פרק א
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
א. עיקרי הציונות ושלילתם
חרף השונות בה וריבוי גווניה, הזרם המרכזי בציונות שאף אפיין את אופייה היהודי הציוני של ישראל סבר שהנה מחייבת הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל.
3 הנחות יסוד בקשר לכך:
1. סכנה פיזית נשקפת ליהודים במדינות המארחות אותם (ולכן ההנחה היא שריכוזן במסגרת עצמאית יפחית מסכנה זו)
2. לא ניתן לקיים חיים תרבותיים או לאומיים תקינים במדינות זרות
3. לא ניתן לרכז ולהגדיר יהודים כעם בשום מקום אחר זולת ארץ ישראל.
יש יהודים שלא שותפים לחזיון זה, ויש הסבורים שמצוקות העם היהודי ככל שהן באמת קיימות אינן טעונות לפתרון קולקטיבי מדיני, ועם זאת מדינת ישראל, מקימיה, קברניטיה ורוב תושביה היהודים מאמינים בתוקף 3 ההנחות ולכן זנדברג ממשיך מכאן את דיונו תוך שהוא מעריך אותן כנכונות.
גם מי שלא מסכים לטענות אלו, לא יכול לבוא ולומר שהרעיון לפיו אין בישראל כל טריטוריה ליישב בה יהודים יכול להתקיים לצד הרעיון הציוני. לכן טענות כאלו מוגדרות "פוסט-ציוניות".
ב. העמדה הערבית הפלסטינאית המסורתית כנגד הציונות
טענות הנישול והניכוס הן אבן סוד בגישה הלאומית הפלסטינאית. עוד לפני הקמת המדינה עלו טענות אלו בהקשר של ביקורת פלסטינאית כנגד כתב המנדט בתואנה שאינו חוקי.
ההנחה היא כאמור שארץ ישראל איננה היעד הראוי לפתרון הבעיה היהודית ואין זה מעניינה של התנועה הערבית הפלסטינאית לעסוק בעניינים אלו.
העמדה הקלאסית הזאת שוללת כל פעילות של רכישת קרקעות בארץ, אף בהינתן פיצוי לפלאח המנושל שכן "מטה לחמו נשבר ואין פיצוי שיתקנו".
הטיעון הכלכלי-חברתי שמתמקד בפלאח שימש מנוף לטיעון גדול יותר בהקשר הלאומי ובתביעה לשינוי אופייה היהודי של מדינת ישראל.
בצד היהודי מנגד, הממסד מניח שאין סתירה הכרחית בין שימור אופייה היהודי של המדינה והשגת שוויון אזרחי מלא לאזרחיה הערביים של המדינה., ומכל מקום גם אם לא מושג שוויון כזה לחלוטין – ישנם כמה קווים אדומים של הציונות שאין לוותר עליהם.
כלומר לסיכום ע"פ העמדה הערבית המסורתית הפתרון היחידי הוא ביטול ההגמוניה היהודית. הדגשתן והעצמתן של טענות, שייתכן כי מוצדקות, בדבר אפליה או פגיעה כלכלית-חברתית משרתת בסופו של דבר את המטרה העליונה של שלילת קיום יהודי עצמאי.
ג. עיקרי הציונות ורעיון החלוקה
יש המצדיקים, נוכח הסכנה הפיזית ליהודים, את הפגיעה מסויימת בערבים שמשתמעת מיצירת ריבונות יהודית בטריטוריה שמאוכלסת גם ע"י ערבים. חרף המחלוקת לגבי היקף הפגיעה ההנחה המרכזית של הציונות הייתה שניתן לקיים במשותף את מאווי הציונות ואת זכויותיהם של ערביי הארץ.
הנחה זו נתבססה על הנחה אחרת, לפיה רכישת בעלות יהודית בעתודות הקרקע הרבות (יחסית) הבלתי מנוצלות – אין בהם משום דחיקת רגלי הערבים מהן, ואף אין בהן כדי לשלול הגדרה עצמית לאומית פלסטינאית בחלק מהשטח. טענת הניכוס והנישול שוללת כאמור גם אפשרות זו – של חלוקה.
ערביות השטח, ע"פ העמדה הערבית נובעת מההחזקה הפיזית בה, מהדמוגרפיה הערבית וציפיות תושבי הארץ הערבים. הפרמטר השלישי הוא הפרובלמאטי משום שאינו ניתן לתיחום ומשתרע על כל חלקי הארץ. זנדברג כמובן מבטל את הפרמטר הזה – של זכות למקרקעין מכוח ציפייה – ומבטל אותו מול מאווי הציונות.
תחת זאת זנדברג מכיר בהחזקה ובדמוקרטיה כפרמטרים לגיטימיים לקביעת גבול חלוקת הארץ ולגישתו הם אינם סותרים את עצם הקיום הציוני.
חרף הויכוח המתבקש ע היקף הטריטוריות, ההנחה הציונית בהקשר זה כי על בסיס רוב דמוגרפי והומוגניות טריטוריאלית ניתן להקים שתי מדינות שתגשמנה את מאווי שני העמים.
ד. השפעת רעיון החלוקה על מושג השוויון במדינה היהודית
רעיון החלוקה מחייב גם יחס אזרחי שווה ומלא כלפי המיעוט הערבי במדינה יהודית לרבות בהקצאת המקרקעין ובהגנה על משאבי המקרקעין הקיימים בידיו.
זה לא סותר לפי זנדברג את הרעיון הציוני, ואדרבא מנקודת מבט פנימית שכן לעם היהודי ניסיון רב בנוגע לקשר בין מעמד המיעוט והפגיעה ברכושו. הרגישות הזאת באה לידי ביטוי בהכרה בעקרון השוויון שהוא אחד מעקרונות היסוד של המשפט הישראלי. וכבר נאמר שהגישה הממסדית היא שלהוציא מקרי קצה ניתן ליישב בין האינטרס הציוני לזה הדמוקרטי.
כך גם נקבע בפס"ד קעדאן שמשקפת את שביל הזהב בין ציונות ושוויון.
עם זאת, מציין זנדברג, שבמרבית שנותיה לא עמדה ישראל במבחן המעשי וזאת באופן בו מוקצים משאבי המקרקעין במדינה לבני המיעוטים שחיים בה. מלבד בהמ"ש העליון, שקבע כי התוצאה של מגמה זו הינה מפלה גם אם היא נעדרת (עלק) כוונה להפלות, גם במחוזות אחרים של הממסד, הממשלה ומבקר המדינה, ניתן לזהות הכרה הולכת וגוברת במחויבות המדינה להקצות לאזרחיה הערביים קרקעות בצורה ראויה.
אגב, הדים לאפליה זו ניתן למצוא גם בתחומים מקבילים אחרים, כמו בהקשר של פיתוח תשתיות – אבל זה כבר סיפור אחר.
קיצר, השאלה היא בסופו של דבר היא האם האוכלוסייה הערבית מקבלת משאבים והזדמנויות מתאימות בתחום המקרקעין כדי להגיע לרווחה כלכלית וחברתית ואוי אף כדי לבטא את "תרבותה הייחודית" – וזה כאמור ראוי לביקורת ע"פ זנדברג.
אך בעוד מנקודה ציונית בעיה זו ניתנת לפתרון ע"י הקצאתן של קרקעות נוספות, הרי שמנק' פוסט-ציונית מציאות זו איננה אלא עוד רכיב מחזק לתפיסה המבקרת את הלגיטימיות הציונית מדעיקרא. האפליה היא לדידם היא המשכו הישיר של תהליך הנישול והכינוס. תביעה לתיקון ע"י הקצאת שטחים נוספים היא מבחינתם רק ראשית הדרך.
ה. ההשקפות המסתתרות מאחורי טענת הניכוס
השקפות העולם הפוסט ציוניות משתקפות בטרמינולוגיה של המחקרים הטוענים לניכוס או נישול. שימוש באוצר מילים וביטויים כגון: "פרויקט התיישבותי-קולניוזטורי", "אתניות יהודית מדומיינת", "חברת מתיישבים" וכו'. תפיסת הצינות כפרויקט קולוניאלי מניחה קיומה של טריטוריה חלופית למימוש הרעיון הציוני – הנחה שכאמור מנוגדת לעצם ההשקפה.
בנוסף, זנדברג, שטיפהל'ה מאבד משלוותו שימו לב, מזהה בעייתיות בתפיסת הגישה את הערבים כ"קורבנות תמידיים, ילידים, ואפילו אוריינטליסטיים רומנטיים שפגעו ברצונן התמים להמשכיות בתי מוגבלת".
כלומר לסיכום: השקפות עולם אלו אינן מתיישבות עם ציונות ואינן מוכחות באמצעות טענת הכינוס אלא מנביעות אותה. הן מניעות את מחקר הניכוס.
חיים זנדברג, מקרקעי ישראל – ציונות ופוסט-ציונות (מכון סאקר, 2007), עמ' 15-22 (מבוא), 25-35 (פרק א), 37-49 (פרק ב') 149-151 (אפילוג)
