סיכום: חיים זנדברג \ מקרקעי ישראל – ציונות ופוסט-ציונות: אפילוג
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
לסיכום ספרו, זנדברג מציין שהתפיסה לפיה נכסי הפליטים הערבים אינם ראויים להיות חלק מהעתודות קרקע הישראליות שנויה במחלוקת ויש לה השלכות מעשיות מרחיקות לכת על עצם קיום המדינה, למרות שבסופו של דבר מדובר בחלק מאד קטן מסך עתודות הקרקע בישראל. לגבי טענת ניכוס יתרת השטחים הבלתי מנוצלים – הרי הממצאים המשפטיים והעובדתיים שהובאו בספר מובילים למסקנה כי רוב שטחים אלו לא היו מעולם בבעלות או בשליטה ערבית.
לכן כשלעצה, לא ניתן להסביר את הביקורת המשתמעת על כל שימוש בקרקע למטרות יהודיות ועל שלילת אופייה היהודי שלה מדינה תוך כדי התבססות על טענת המקרקעין. גישות אנטי ציוניות מסתתרות מאחורי הנחה זו.
ספק אם אף ניתן להשתמש בטענת הניכוס ככלי להוכחת אפליה נוכח התשתית העובדתית הרעועה (שתוארה לעיל) המתבססת בעיקר על הנחות כלליות על טיבם האתני הקודם של שטחים ריקים.
ניתוח התפלגות השטחים בפועל מצד שני הראה נתונים לכאן ולכאן. מאידך, אין בכך כדי לסתור את קיומה של אפליה שיכולה להתבטא באמצעים אחרים – כגון תשתיות, תקציבים ופיתוח.
לפיכך, התחושה הכללית בקרב חוקרים ומשפטנים רבים כי קיימת אפליה בשיעור ניכר ככל הנוגע להיקף השטחים המוקצים למיעוטים איננה ניתנת לביסוס ע"ס ההתפלגות האתנית, בעבר ובהווה.
בפתרון השאלה כיצד ניתן להקצות באופן שוויוני את משאבי המקרקעין של ישראל יש להתייחס לשני מודלים: האחד, מודל ההפרדה, מניח כי לא ניתן לשלב את שתי האוכלוסיות יחדיו ועליהן להמשיך לחיות זו לצד זו בנפרד.
השני, מודל ההיטמעות הוכה לביקורות משני העמים, מימין ומשמאל, מגלם השקפות אופטימיות לגבי שילוב אופיה היהודי של ישראל עם אופיה הדמוקרטי. פס"ד קעדאן מייצג אימוץ של מודל זה.
התמיכה בטענת הניכוס מתיישבת עם מודל ההפרדה היא עשויה לנבוע מראייה אופטימית פחות של מערכות היחסים בין מרכיבי האוכ' השונים, אך גם מחוסר הרצון להשלים עם אופייה היהודי של המדינה.
חיים זנדברג, מקרקעי ישראל – ציונות ופוסט-ציונות (מכון סאקר, 2007), עמ' 15-22 (מבוא), 25-35 (פרק א), 37-49 (פרק ב') 149-151 (אפילוג)
