סיכום: חיים זנדברג \ מקרקעי ישראל – ציונות ופוסט-ציונות: פרק ב
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
א. כללי
למרות שהשקפות העולם השוללות את הציונות עומדות כאמור מאחורי מחקר טענת הניכוס – זה לא אומר בהכרח שתוצאות המחקרים האלו לא נכונות. עם זאת נוכח המורכבות של הסיטואציה קשה להבחין בין עובדות ומחקר מחד, ועמדות ודעות מאידך. ואפילו באופן בלתי מודע.
הקושי הזה בא לידי ביטוי גם לגבי המחקרים בטענת הניכוס – ובפרק הנוכחי זנדברג דן במתודולוגיה שלהם. וכאן זנדברג מונה 4 הביטים להשפעת השקפות העולם הפוסט ציוניות על מחקר הניכוס:
1. ביסוס טענת הניכוס על אלימינציה. 2. טענה לפיה אי שוויון ביחס המקרקעין שבבעלות המיעוט לעומת יחסם באוכלוסייה היא אינדיקציה לאפליה בהקצאת מקרקעין. 3. "דיסקרדיטיזציה" מופרזת של מערכת המשפט הישראלי תוך מתן משקל מופרז ובלתי ביקורתי לעדויות או טענות של בעלי עניין 4. שימוש מגמתי בהבדלי המדיניות הבריטית והישראלית כדי להשחיר את הגישה הישראלית.
ב. חשבונאות ניכוס – טענת ניכוס כטענת אלימינציה
תוצאת החשבון,ע"פ טענת הניכוס היא ש 73-78% משטחי מדינת ישראל כיום הם למעשה קרקע ערבית. אך ניתוח החשבון הזה מעלה 3 בעיות:
- טענת האלימינציה מאפשרת הנחה אפריורית, ללא כל צורך בהוכחה, של בעלות ערבית על חטיבות שונות של מקרקעין – למשל 9 מיליון דונם של אדמה צחיחה בנגב שלעולם לא שימשו לצרכי נוודים או היו בבעלות פרטית ונרשמו בשנות ה60 ע"ש המדינה בלא התנגדות.
- שיטת האלימינציה מייתרת את הצורך לדון בנסיבות המייחדות פעולת ניכוס אחת מחברתה ותחת זאת מאפשרת להסתכל על מהלך אחד גדול של נישול ציוני. דין קרקע שהופקעה לסלילת כביש, או להקמת ביה"ס ערבי כדין הפקעת ביתו של פליט.
- ישנו קושי בבירור היקף הבעלות הערבית שנפגעה – ערפול הנתונים מאפשר להעצים ולהגדיל את מסת הניכוס.
גם ההתייחסות לכלל שטחי מנהל מקרקעי ישראל כיהודי לא מובנית מאליה, כי מה עם ערבות הנגב? והפארקים הלאומיים?
כך גם ישנה בעיה לגבי שטחים שהממשלה המנדטורית לא רשמה בבעלותה ועל שטחים שכביכול לא נרשמו על ידה, וזה כולל את כל שטחי הנגב, הם גזל אף הם לכאורה.
יוצא שהמשוואה הנ"ל פגומה מיסודה. זנדברג לא אומר שניתן להסיק לפיכך שלא היה ניכוס, אלא שיש צורך בבדיקה אחרת כדי לרדת ולפסוק מהו היקפו האמיתי של מהלך הניכוס וזאת ע"י בחינת הרקע למהלכים אלו ואת הרכבם המדויק.
ג. כשלים במדד האפליה של טענת הניכוס:
1. השוואת שיער המקרקעין בבעלות פרטית ערבית לסך שטח המדינה.
זנדברג אומר ששוב ששיעור הנמצא בידי קבוצה פלונית ביחס לגודלה איננו אינדיקציה לשאלה האם משאבי הקרקע מוקצים לקבוצה זו באופן מפלה.
ראשית יש להחסיר מהבדיקה הזאת את כל המקרקעין הציבוריים שמשמשים את כלל הציבור ובתוך זה גם את קבוצת המיעוט. טענה כי המקרקעין האלו יהודיים רק כי הם שייכים למדינה יהודית מכילה ביקורת חבויה ואין בה להעיד על אפליה בזכות עצמה. הבדיקה צריכה להיעשות רק ביחס למקרקעין שניתנים להקצאה לשימושים פרטים. לכן הוצאה של שטחי המדבר בנגב שלא אמורים בשלב זה להיות כלל מיושבים ע"י פרטים, ומהווים כ 50% משטח המדינה – משנה דרמטית את האיזון לעיל.
גם בחינת ההתפלגות האתנית של בעלי הקרקע לא נותנת תמונה מהימנה לגבי אפליה. רק 8% משטחי המדינה הם בבעלות פרטית והנתח שיש לאוכלוסייה הערבית בחלק זה הוא גבוה משיעורה באוכלוסייה, שכן רוב המשאבים בישראל מוקצים בדרך שהיא פחות מבעלות.
זנדברג מסכים שקשה בנסיבות האלו לערוך אומדן מדוייק של הקצאת המשאבים אך טענת הניכוס איננה כלל נדרשת למורכבות העניין אלא מדלגת על הסוגיה באמצעות הנחות כלליות מוטעות.
2. הקצאת משאבי המקרקעין בישראל – השטח הבנוי
בדרך לאומדן מדוייק של התפלגות משאבי המקרקעים בישראל יש לבודד תילה א המשאבים המוקצים לפרטים. בהקשר זה יהיה נכון להבחין בין מקרקעים בנויים וחקלאים נוכח דרכי הקצאתם והתפלגותם האתנית. מסקר שנערך ע"י מנהל מקרקעי ישראל גילה שרק 6% משטחי המדינה בנויים והם משמשים 90% מאוכלוסייתה.
טענת הניכוס מאידך לא מבוססת על בדיקה כזאת שע"פ זנדברג מעולם גם לא נערכה. אמנם מחקר גיאוגרפי יוכל לבודד את האזורים הידועים כבעלי הומוגניות אתנית מסויימת – אך לא ניתן יהא לעשות כדבר הזה לגבי הערים המעורבות בהן מתגוררים 50% מהאוכלוסייה הערבית. עד שיתקיים מחקר כזה לא ניתן יהיה לאמת הפלייה בהקצאת משאב זה, לפחות לא בממדים שטוענים להם המחזיקים בטענת הניכוס.
למעשה מבחינה זו אינטנסיביות ניצול השטח העירני גבוהה אצל היהודים מאשר אצל הערבים שאין להם הרבה בנייה לגובה ושיעור הבעלות הפרטית גבוהה מאד בקרב אוכלוסיה זו. מאידך הצפיפות הממוצעת למשק בית במגזר הערבי הנה גבוה יותר מה שמביא את זנדברג לסברה לפיה מצוקה במשאבי מקרקעין עירוניים במרחב הערבי נובעת מניצול לא יעיל של הקרקע ולא ממחסור בשטח. יש לקחת בחשבון בהקשר זה גורמים נוספים, כמו היעדר תשתיות לקוי שלא מאפשר ניצול אופטימאלי של השטח – אלו אמנם ליקויים של המדינה אך הם ניתנים לתיקון.
העיסוק בחשבונאות הניכוס מסיט את תשומת הלב מהדיון בסוגיה החשובה הזאת.
3. הקצאת משאבי המקרקעין בישראל – השטח החקלאי
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כ 27% משטח המדינה מיועד לחקלאות, והוא מוחזק בדרכים שונות (שכירות, בעלות, חכירה וכו') בידי 10% מהאוכלוסייה. סביר להניח כי הרוב מוחכר ליהודים אולם חלקם מוחכר גם לערבים ובדווים ואין נתונים מוחלטים בסוגיה זו.
לכך צריך להוסיף את השטח בבעלות פרטית שמיועד לחקלאות ויותר ממחצית מהשטח שנמצא בבעלות מיעוטים הוא כזה. יש לציין כי אדמות רבות מהקרקע החקלאית מופשרות לטובת בנייה עירונית וגורמים נוספים: כלכליים ותרבותיים מעורבים בכך, כלומר מניתן לומר שככל שקיימת אפליה בהקצאת קרקע חקלאית הרי שהיא מינורית הרבה יותר ממה שמשתמע מטענת הניכוס.
4. התפלגות השטח המוניציפלי בישראל כביטוי לאפליה
הסיווג האתני של רשות עירונית נקבע ע"פ הרכב אוכלוסייתה ועקב סיווג זה מוצג פער עצום בין השטח המוניציפלי היהודי לעומת הערבי. דא עקא, שגישה זו מתעלמת מכך שהיקף השטחים המוחזקים ע"י רשות מקומית נגזר ממיקומה הגיאוגרפי ולאו דווקא משיקולים אתניים – חלק גדול משטחים מוניציפליים "יהודיים" הם שטחים של מועצות אזוריות דלילות אוכלוסין שחלק מכריע באוכלוסייתן יהודי. זה שיהודים מנהלים שטחים אלו מוניציפלית לא הופכת אותם ליהודים.
בנוסף הטענה לא רלוונטית לגבי הערים המעורבות בהן מתגוררת מחצית מהאוכ' הערבית, שכן גם אם יש בסיס לטיפול לא נאות של הרשות המוניציפלית באוכלוסייה זו היא לא נובעת מהבדל בין שיעור השטח המוניציפלי הערבי לזה היהודי.
בנוסף גם צמצום שטח מוניציפלי של רשות אינו גורם בהכרח לאפליית תושביה של אותה רשות, ומדובר בתופעה שאינה מיוחדת למועצות הערביות בלבד.
ההתמקדות בהרכב האתני של היישוב הנפגע איננה מספקת ויש לבחון עד כמה הפגיעה בשטח באמת גרמה לפגיעה ביישוב או באוכלוסייתו. הפסול צריך לנבוע מטעמי הצמצום ולא מעצם הצמצום.
יותר מזה, זנדברג טוען כי הקפאת החלוקה המוניציפלית המנדטורית (שימור החלוקה הקיימת) משמעותה שילה מוחלטת של האפשרות לייהד שטחים למרות יהודיות-ציוניות.
חיים זנדברג, מקרקעי ישראל – ציונות ופוסט-ציונות (מכון סאקר, 2007), עמ' 15-22 (מבוא), 25-35 (פרק א), 37-49 (פרק ב') 149-151 (אפילוג)
