הפוסט ציונות הוא שם משותף לשורה של גישות חדשות, שהחלו צצות בקרב היסטורניים הקרויים 'חדשים', וסוציולוגים 'ביקורתיים' בשנות השמונים והתשעים. קבוצה זו מתאפיינת בשלילה של ההיסטוריה והסוציולוגיה הציונית כפי שהוצגה עד כה, ולעיתים אף נכונה לכפור בכל עיקר ציוני. הפוסט ציונים נתפסים כחסידים של התפיסה הפוסט מודרנית והרעיון כי אין היסטוריה אובייקטיבית אלא שורה של גרסאות היסטוריות- 'נראטיבים', המבטאות גם קבוצות שונות שההיסטוריה הרשמית מתעלמת מהם. (רובינשטיין,1997)
אחד מביטוייה הבולטים והראשונים של הגישה הפוסט מודרנית היה דרישה לרוויזיה של המחקר הסוציולוגי והיסטורי בישראל, שלדבריה שימש ככלי שרת בידי הממסד, ואשר בתוך בגידה בייעודו האקדמי סיפק לממסד 'גרסאות רשמיות' שתכליתן מניפולציה של דעת קהל והזיכרון הקיבוצי, כאמצעי לשימור ההגמוניה של העילית השלטת. בהדרגה הרחיבה הפוסט ציונות את ביקורתה לתחומי הכלכלה, המשפט, קולנוע ועוד תוך שהיא הופכת לגירסה ישראלית של השיח הפוסט מודרני פוסט קולוניאלי. הפוסט ציונות קובעת כי בעיית הפליטים הפלסטינים היתה תולדה של רעיון הטרנספר המצוי בתשתית המחשבה הציונית אשר מומש ב-1948 במדיניות מכוונת של טיהור אתני שהיתה מלווה במעשי רצח וביזה. כך מבקרת הפוסט ציונות את 'שלילת הגולה' העומדת ביסוד הרעיון הציוני, ותובעת לבחון את התנכרותה של התנועה הציונית אל יהדות הגולה ששיאה היה בהפקרת יהדות אירופה בתקופת השואה. כמו כן על פי הגישה הממסד הציוני אשכנזי ניצל את פרוייקט בינוי האומה לביצור מעמדו תוך דיכוי והדרה של קבוצות אחרות, ובייחוד של מזרחים. כך ששחרורה של החברה הישראלית דורש מאבק בהגמוניה הציונית אשכנזית, הכרה בזהויות הנפרדות של קבוצות בתוך החברה וכינון סדר רב תרבותי ב'מדינת כל אזרחיה'.(גוטווין, 2003)
כבכל זרם רעיוני אין לפנינו משנה סדורה חד משמעית ואין רשימת חברים, אך ניתן להבחין בטיעון פוסט ציוני על פי טרמינולוגיה מובהקת, במות פרסום קבועות והסקת מסקנות גורפת לגבי הציונות בדרך של דה לגיטימציה שלה. ניתן למקד את טענותיהם של הפוסט ציונים במספר נושאים מרכזיים:
- · התנועה הציונית
התנועה הציונית צמחה כתנועה לאומית באירופה. היהודים שהיו מפוזרים על פני מגוון עצום של ארצות התערו בהן והיו למעשה תת קבוצות של סביבתם, אך הציונות באה וטענה לאחדות יהודית ולקיומו של עם יהודי אשר למעשה לא היה בנמצא כלל. ההיסטוריונים הלאומים טיפחו והמציאו רעיון בדבר חברה יהודית דמיונית ששמרה כביכול על אחדותה למרות פיזורה. לטענתם, האנטישמיות איננה תופעה מתמשכת במשך דורות אלא יש לפרק אירועי עימות של יהודים עם סביבתם במקומות שונים ובתקופות שונות על פי גורמים מקומיים. הדיבורים על אנטישמיות לאורך הדורות הם מיסטיפקציה ומיתולוגיזציה של תופעה שמטרתה לשרת אידיאולוגיה לאומית הזקוקה ליריב קוסמי. (מכמן, 1997)
- · ההתיישבות הציונית בארץ ישראל
ההתיישבות הציונית הינה קולוניאליסטית אימפריאליסטית. ביטויים כגון 'גאולת הארץ' ולא'נישול' או 'התיישבות' ולא 'התנחלות', הם ביטויים שקריים במהותם המהווים חלק מנארטיב המסווה אמת של התנחלות אירופית. כאשר המעשה הציוני הוא קולוניאליזם בוטה וישנו קורבן מובהק למעשה זה- הפלסטינים. (מכמן, 1997)
מעבר לסממניה היהודים המפלים של מדינת ישראל מצביעים הפוסט ציונים על בעייתיות הטרמינולוגיה הציונית המשמשת את הנרטיב השולט על ידי שימוש במונחים טעונים ברגש ציוני. כך למשל, המושג 'עליה' מוחלף ב'הגירה', 'מעפילים' הינם 'מהגרים מחתרתיים', ו'הגירה בלתי סלקטיבית' צריכה להחליף את המונח 'קיבוץ גלויות'. (רובינשטיין,1997)
- · השואה
הביטוי המובהק ביותר להיותה של הציונות תנועה קולוניאליסטית לכאורה, ניתן בתקופת השואה. לטענתם של הפוסט ציונים אילו היה לתנועה הציונית איכפת באמת מהיהודים הנרדפים היא היתה משנה את סדר העדיפויות שלה. כך למשל, יטענו הפוסט ציונים כי הההנהגה הציונית פעלה להצלה רק במידה והדבר שירת את האינטרס להבאת שארית הפליטה לישראל, ובתנאי שאין הדבר בא על חשבון המאבק להקמת המדינה כחלק מהלאומיות הבלתי הומנית. הניסיון להצדיק את הקורבן הפלשתיני שהוקרב על מנת לתקן את עוול השואה, מביאה את הפוסט ציונים לעמדה הרואה בהקמת מדינת ישראל הקולוניאליסטית מניפולציה של השואה לצורך הצדקתה של מדינה אשר קמה בחטא. (מכמן,1997 )
מתאר זאת אילן גור זאב במאמר 'השואה שלנו ושואותיהם של אחרים' :
"אין לנתק את הדיון בסוגית השואה מכלכלת המיתוסים של חרושת הרוע הציוני, שאינו אלא אבר מקדמת הרציונאליות האינסטרומנטאלית וייצוגיה בטכנולוגיות של הקפיטליזם המתקדם. האינסטרומנטליזציה המוחלטת של הידע והתמוססות הסובייקט האוטונומי לכלל אובייקט משתקפים בכלכלת המוות של המחשבה הרפלקטיבית הזקוקה למיתוסים ובכול מחיר."
דהיינו, הציונות זקוקה לרוע, לסבל, ולייסורים שנגרמו ליהודים, והיא עושה בהם שימוש באורח רציונאלי, אינסטרומנטלי, מרושע ומודע, בכלים של הקפיטליזם המתקדם. (אהרונסון, 1996)
- · החברה הישראלית העכשווית והחברה הרצויה
הנרטיב הציוני השולט נוצר על ידי מכבש ממסדי דורסני אשר גייס לצורך כך את הספרות האקדמיה, הפובליציסטיקה, והאינטלקטואלים בכור היתוך המדכא נארטיבים אחרים. הפוסט ציונים חשים כי הם ראו את האור והצליחו להשתחרר מתוך המזימה הציונית החונקת. שליחותם היא לתרום לבנייתה של חברה ישראלית חדשה שבה ישתתפו גם פלשתינאים, עדות המזרח ונשים. על מדינת ישראל לעבור תהליך דמוקרטיזציה בו יתבצע תהליך של גיוון הזהות הקולקטיבית. (מכמן,1997)
הגישה הפוסט ציונית טוענת כי בתהליך נורמליזציה של מדינת ישראל עליה להפוך למדינה חסרת ייחוד יהודי. מדינת ישראל כ'מדינת כל אזרחיה' שבה אין שום זיקה מיוחדת ורשמית ליהודי התפוצות. על אף שמרבית הפוסט ציונים דוגלים ברעיון לפיו מדינת ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה ולאו דוקא מדינת העם היהודי, אין הם תמימי דעים באשר לצעדים הממשיים שיש לנקוט למימוש המטרה הזו. חלקם ממליצים לבטל את חוק השבות או לתקנו באופן משמעותי בעוד שאחרים דוגלים במתן זכויות מלאות ושוות למיעוט הפלסטיני אך מוכנים להשאיר על כנם את חוק השבות ואת השליטה הפוליטית יהודית הכרוכה בו. (סילברשטיין, 1996)
2. ביקורת על הפוסט ציונות
הביקורת על הפוסט ציונים המהווים מיעוט בשיח הישראלי הינה רבה. אין טענה פוסט ציונית אחת שאינה זוכה למתקפה נגדית מהטרמינולוגיה ועד לעובדות ההיסטוריות,מההתעלמות מאנטישמיות ועד החזון ההזוי של מדינה חסרת זהות .
רובינשטיין (1997) בספרו מ'הרצל ועד רבין' מקדיש לא מעט למחלוקת וביקורת על הפוסט ציונים מזויות שונות, תוך שהוא מלקט יחד מבקרים רבים.
כך למשל, המושגים הפוסט ציונים אינם כפי שהם מתיימרים להיות- אובייקטיבים, אלא מעבירים גם הם מסר בעל משקל אידיאולוגי. בהתייחסותו לניסיון של הפוסט ציונים לשנות את שמות אניית המעפילים ' אקסודוס' לשם הקודם 'הנשיא ורפיל' תמהה רובינשטיין- 'מאימתי בודקים היסטוריונים שמות וכינויים שניתנו על ידי בעלי העניין עצמם? האם מישהו כפר בשמה של מזרח גרמניה- הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית- שהיתה לא רפובליקה ולא דמוקרטית?'
ההתמודדות עם מעשי העוולה שנעשו כלפי הערבים הינה חיונית, אך אינה דורשת כפירה בלגיטימיות של הציונות. רבים מאנשי הציונות עסקו בנושאים הללו ודרשו תיקון עוד לפני שהפוסט ציונים הפנו אצבע מאשימה. הוויכוח הינו על הפרשנות הנלווית לפיה העוולות מחייבים זניחה של הציונות והרעיון הגלום בה.
בכל הנוגע לביקורתם של הפוסט ציונים על התנהלות ההנהגה הציונית בשואה הם מואשמים בכתיבה קרה ומנוכרת בלתי מרוסנת השופטת רטרואקטיבית את המנהיגים שנקלעו למצוקה שלא היה לה תקדים בהיסטוריה. הפוסט ציונים מתעלמים בשיטתיות מכך שהשלטון הנאצי ראה ביהודים אויבי האנושות שיש להשמידם עד האחרון שבהם. בדבריהם כי אין שום ייחוד יהודי לפשעי הנאצים יש סתירה פנימית- כאן לפתע אין 'נראטיב נאצי', אין מיין קמפף של היטלר, אין שיטפון של תעמולה אנטי יהודית, אין מלחמת השמד טוטלית שנוהלה רק נגד יהודים. אין סירוב העולם החופשי לתת מקלט רק משום שהנמלטים הם יהודים גם אם הדבר נאמר לא פעם בפה מלא על ידי אותן אומות.
השאיפה למסגרת ממלכתית נטולת כל סממן של מורשת תרבותית ומסורת דתית מבטאים שאיפה לאוטופיה שאין לה דבר עם המציאות. הדגם של חברה שאין בה לכידות סביב רעיון מרכזי הקשור בתרבות מסויימת ובמסורת רבת שנים כמעט שאינו קיים. וודאי שאין שום סיכוי ושום טעם לדגם כזה באזור שבו מתנגשות שתי דתות מונותיאיסטיות ותנועות לאומיות בעוצמה כה רבה זו בזו. ההנחה שאין צורך בישראל כעיר מקלט משנאת יהודים מתעלמת מתופעות האנטישמיות. רק מי שאינו רוצה להכיר את ההיסטוריה של התופעה המדהימה בשנאתה ובכוח ההישרדות שלה יבטל את האפשרות שהמפלצת עתיקת היומין תעלה ותמריא מאפרה. הפוסט ציונים מתנערים ומתעלמים משנאת היהודים.
אך הטעות המקיפה ביותר של הפוסט ציונים, לטענתו של רובינשטיין היא זו המתעלמת מיצר הקיום הלאומי היהודי בישראל ובקהילות יהודיות מחוץ לישראל. אי הבנה בסיסית זו המנותקת ממה שקורה בפועל בקרב היהודים, ממקמת את הפוסט ציונים במציאות מדומה שבה יש לכוף את הרעיונות של הקבוצה על המציאות המורדת בהם.
