סיכום מאמר: דן שיפטן\ מאשלית פתרון לבקרת נזקים
דן שיפטן, מאשלית פיתרון לבקרת נזקים, בתוך רייטר (עורך) דילמות, 198-202.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
טענתו של שיפטן הינה שמי שחושב שהמצב בין יהודים ישראלים לפלסטינים ישראלים יכול להשתפר חי באשליות ועל כן יש לעבור ממצב חשיבה של מהו הפיתרון הנכון לסכסוך לבקרת נזקים- כלומר מזעור הנזק למינימום על ידי טיפול בפרמטרים הקריטיים. על כן המאמר תחילה פורס מהם ההצעות לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני– ושיפטן משתדל לקטול אותם אחת אחת, ואז הוא מנסה להסביר מהי השיטה שלו לבקרת נזקים.
הנחות היסוד של המודל:
1.שני הנושאים הקריטיים בחשיבותם הן לרוב היהודי והן למיעוט הערבי הן שאלת אופיה ויעדיה היהודיים של מדינת ישראל ושאלת השיבה של "עקורי 1948".
2. הסב טקסט החשוב שיש להתייחס אליו היא המוטיבציה הלאומית של הערבים והיא המשך המאבק הלאומי הפלסטיני בין מאת השנים נגד המפעל הציוני והחזרת מחוגי השעון ככל שניתן אל המצב ששרר לפני הקמת המדינה.
3. דרישתם האמיתית של הפלסטינים היא לא "שתי מדינות לשתי עמים" אלא כינון מדינה ערבית לפלסטינים וביטול מדינת הלאום היהודית.
4. ההנהגה והאליטות הפלסטיניות הבינו שרדיקליזציה של תביעותיהם אכן משתלמת. בציבור הפלסטיני בישראל עולה בהתמדה רף ההתרסה הלאומית. די שחלק מן המנהיגים מעיזים להציב אותו בנקודה גבוהה מן המקובל, תוך השלמה של השלטונות והציבור היהודי, כדי שהאחרים לא יוכלו לפגר הרבה אחריהם (עזמי בשארה, אחמד טיבי בהתגייסותו בשירות אש"ף וערפאת, התנועה האסלאמית).
5. הדור החדש תמיד בוטה יותר, נרתע פחות מעימות עם השלטונות ועם הרוב היהודי, מצהיר בגלוי על הזדהותו עם אויבי ישראל, ותובע את ביטול האופי והיעדים היהודיים של המדינה כתנאי מוקדם לנכונותו לשקול מיתון של ביטויי ההתנגדות שלו למדינה. עמדות אלו מתחדדות ככל שהוא משכיל ומעורה יותר בחברה הישראלית.
אשליית הפיתרון:
אין כמעט גורם בקרב הרוב היהודי שאינו מודאג מהידרדרות היחסים עם המיעוט הערבי, לדידי שיפטן בחינה עניינית של היצע ה"פתרונות" שקיימים היום חופשת במהרה את הרלבנטיות והמוגבלות שלהם, ואת חוסר המעשיות שלהם- ובמילים אחרות, שיפטן אומר שמי שחושב שיש פיתרון למתח בין יהודים ישראלים לפלסטינים ישראלים חי בסרט (אבל סרט טוב לפחות).
אם כן מהו היצע הפתרונות כיום:
הפיתרון הכלכלי– המצוקה הכלכלית מסבירה את הגרעין הקשה של המרירות והניכור, פתרון מצוקה זו יעלה את הצדדים למסלול של שותפות אזרחית. הדבר יתאפשר בתוך המסגרת של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מבלי לנתץ מסגרת זו.
למה פיתרון זה הוא אשליה– תפיסה זו בוחרת להתעלם משתי עובדות מכריעות: דוברי הזרם המרכזי של הפלסטינים בישראל מבהירים בכל דרך אפשרית, שבעיניהם המצוקה הכלכלית ואי השוויון האזרחי אינו הגרעין הקשה של תביעותיהם, אלא אופי ישראל כמדינה יהודית הוא בלתי לגיטימי בעבורם. נוסף על כך ישנו מתאם חיובי בין שיפור רמת החיים, ההשכלה והשילוב בחברה הישראלית לבין הרדיקליזציה של התביעות והדבקות במאבק נגד המדינה היהודית.
ניסיון העבר מלמד כי צמצום הפערים והגברת השוויון והשילוב רק שכנעו את הפלסטינים כי הם יכולים להתמיד במאבקם הלאומי והקולקטיבי לקעקוע יסודותיה היהודים של מדינת ישראל, והם יכולים להתמיד במאבקם הלאומי מבלי שיפגע התהליך המתמשך של שיפור רווחתם האישית והקבוצתית.
לנוכח המציאות הזו מוכנים אלו שתומכים בפיתרון הכלכלי לסגת לקו הגנה שני ולטעון שאין די בשינוי מדורג אלא רק צמצום דרמטי של הפערים תבוא לקיצו את הניסיון המתמשך של הפלסטינים לקעקע את אושיותיה היהודיים של המדינה.
שיפטן טוען שטענה זו בעיתית ולא נכונה. בעיתית משום שהיא נותנת לגיטימציה לאנרכיה, שכן היא מצדיקה מאבק אלים של אזרחים נגדה בטענה שהם לא זכו לשוויון מלא. לא נכונה משום שהאוכלוסייה הערבית עצמה יוצרת חסמים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שמונעים ממנה בשלב זה כל סיכוי להשוואת רמת החיים הממוצעת של ערבים לזו של היהודים. בדיוק כמו חרדים.
פתרון השילוב ו"ישראליזציה"- פתרון נוסף להתמודדות עם הניכור והרדיקליזציה של התביעות הערביות הוא הגברת השילוב בחברה הישראלית.
למה פיתרון זה הוא אשליה– מעקב אחר מגמת הרדיקליזציה של התביעות תגלה במהרה כי דווקא הפלסטינים ששולבו בחברה הישראלית והתערו במערכותיה- הם המציגים את התביעות הרדיקליות ותומכים בהן. הבעיה היא שערבים אזרחי מדינת ישראל אינם חותרים להשתלב במדינה הקיימת, אלא להביא בהשתלבותם לשינוי שהרוב היהודי רואה כחורבן לאומי.
שיפטן טוען שאמנם אנו עדים לישראליזציה של הפלסטינים הישראלים הן כי הם מעוניינים להנות מרמת החיים שהיהודים יצרו בישראל והן עקב ישראליזציה אינסטרומנטאלית של שיטות המאבק שאימצו הפלסטינים בישראל, אך בעצם שתי אלו הם גם אשליה. זאת כיוון שלמרות שהאוכלוסייה הערבית מתקנאת באיכות החיים של הציבור היהודי, אין הזרם המרכזי בקרבה מוכן לשלם את המחיר לכך (לעיל, נטישת הסדר החברתי המסורתי שלהם), והן כיוון שגרעינו של המאבק הפלסטיני אינו מתמצה בשכנוע הרוב לחולל שינוי אינקרימנטלי מוגבל ולהעביר משאבים חומריים ופוליטיים לידי המיעוט, על יסוד מכנה משותף מוסכם. אלא הגרעין הקשה של המאבק הוא דה- לגיטימציה של המסגרת היהודית עצמה והתניית הפסקתו של המאבק הלאומי בחורבן המרכיב שהוא טעם הקיום בעיני הרוב היהודי.
לעתים מציעים חסידי השילוב שהרוב היהודי יקל על המיעוט הערבי להשתלב באמצעות הגדרתה של ישראל כ"כמדינת כל אזרחיה". אלא שמדובר במקסם שווא, שכן משמעותה האמיתית של "מדינת כל אזרחיה" היא בלתי נסבלת עבור הערבים, בעוד שהגרסה הרצויה עבורם היא "מדינת כל לאומיה" או מדינה דו לאומית- וזו היא בלתי נסבלת עבור היהודים. (כנראה ששיפטן לא שמע על מודלים רב תרבותיים לניהול מדינות).
בקרת נזקים
לנוכח הקשיים האובייקטיבים שנידונו "לעיל" נדרשת תוכנית פעולה מעשית, שתתמקד במרחב הגדול שבין הזיית ה"פיתרון" לבין השלמה חסרת אונים עם התהליכים ההרסניים העוברים בשנים האחרונות על הפלסטינים אזרחי ישראל. את מהותה של תוכנית הזו אפשר לאפיין כבקרת נזקים. מטרת התוכנית היא למצוא איזון סביר, לאו דווקא מוסכם, בין הרגעת חששותיהם לסיפוק חששותיהם של שני הצדדים. על כן בקרת הנזקים תיעשה לפי הפרמטרים הבאים:
א. השוואת התנאים בין יהודים לערבים– השוואת התנאים היא תהליך בלתי נמנע המוכתב מתוקף משטרה הדמוקרטי של מדינת ישראל, המנגנונים השונים הפועלים מתוקף המשטר הזה ותפיסת העולם שממנה הוא נגזר. חשוב להדגיש שלא מדובר בהשוואת התנאים הלאומיים של הקולקטיבים. מעמדו המיוחד של הקולקטיב היהודי במדינת הלאום שלו בתחומים שונים, לרבות ובמיוחד בתחום העלייה ובתחום הקרקעות יוסיף להתקיים ואף יעוגן במבנה הקונסטיטוציוני.
ב. הפרדה מן הפלסטינים בשטחים– המשך העמקה ומיסוד ההפרדה החד צדדית בין ישראל לבין הרשות או המדינה הפלסטינית בגדה וברצועת עזה. זאת כיוון שהשלכות של המצב מחוץ לקו הירוק על המתח בין היהודים ישראלים לפלסטינים ישראלים הן מרחיקות לכת.
ג. עיגון חוקתי של מדינת הלאום היהודית– עיגון מאפייניה ויעדיה היהודיים של מדינת ישראל בחוק יסוד, שיאפשר הגנת עליהם גם במונחים אוניברסאליים של זכות ההגדרה העצמית, הרבה מעבר לפרשנות המצמצמת את העניין כולו לחוק השבות. חוק יסוד כזה ישכך במידה רבה את חששותיו של הרוב היהודי מן הציבור הערבי בישראל בכלל ומן הניסיון למסמס את אופיה היהודי בפרט.
ד. התניה בין מרכיבי המעמד האזרחי– ראוי לקשור בין קצב המימוש של תהליך השוואת התנאים של האוכלוסיות השונות בישראל לבין נכונותן לנהוג כאזרחים שומרי חוק- גם כאשר בקולקטיב שבו הם פועלים יש מסורת ארוכת ימים של הפרה המונית ושיטתית של חוקי המדינה.
