רולנד פנוק – תיאוריה פוליטית דמוקרטית – סיכום – חלק 2
Pennock, Democratic Political Theory, Princeton 1979, 121-160
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
הצדקה של אידיאלים דמוקרטיים – ניתוח אנליטי
ראשית, יש להבחין בכך שלמרות שאנו מחפשים הצדקות לכך שהדמוקרטיה היא צורת הממשל האידיאלית, אין זה אומר שהיא צורת הממשל האידיאלית בכל זמן ובכל מקום. עם זאת, כיום, רוב המדינות שבהן התנאים בשלים לממשל דמוקרטי, מטפחות ממשל כזה.
חירות
מההנחה שלכל אדם יש ערך מהותי שלא ניתן לשלול ממנו (מה שמכונה בישראל כבוד האדם), שממנו נגזרות חירות מוסרית וזכות להזדמנות שווה להגשמה עצמית, נובעת תמיכה חזקה בחירות האישית. העובדה שהזכות לחירות חיונית להגשמה עצמית ולחופש המחשבה לאו דווקא מצביעה על כמה חירות נדרשת לכל אדם. חירות היא עניין יחסי, ולעיתים קרובות נדרש להקריב חירויות מסוימות לטובת חירויות אחרות, אולם תמיד נדרש רף מינימלי של חירות שמהווה מטרה עיקרית של ההתארגנות החברתית והפוליטית. ללא חירות לפעול לאדם אין אפשרות להשפיע על סביבתו, ובמקרה כזה הוא לא יטרח לחשוב על האינטרסים הרחבים של החברה, מה שלבטח יפגע בפרטים המרכיבים אותה. מי שנמנעות ממנו זכויות יראה עצמו כנחות או שימצא עצמו מורד בסדר החברתי. החירות מעודדת חשיבה מכיוון שהיא מעניקה לאדם השפעה על סביבתו. השותפות הפוליטית מרחיבה את האופק המוסרי של האזרח ומסיטה חלק מתחומי מחשבתו מטובתו האישית והצרה אל טובת הכלל.
כמובן שהחירות אינה המצרך הכי חשוב לאדם, והיא עומדת בחשיבותה לאחר צרכים מתחת לצרכים מתחרים. קיימת גישה פסיכולוגית המדרגת את הצרכים בסדר יורד – צרכים פסיכולוגיים, לאחר מכן ביטחוניים, לאחר מכן תחושת ערך אישי עצמית ומהסביבה, ורק אז הגשמה עצמית. ללא צרכים ראשוניים אלה, לחירות אין ערך. אולם, אדם לא יכול לממש את עצמו ללא חירות.
דעות הקולקטיביסטיים על החירות
מכיוון שהחירות היא ערך המקדם אינדיבידואליזם, מעניין לבחון דעות של הוגים קולקטיביסטיים בנושא. הקולקטיביסטיים לא מעוניינים לשלול את החירות הפרטית אלא לעודד פעולה באמצעות כוחות חברתיים משותפים. הטענה היא שהאינדיבידואל שיפעל בצורה משותפת לצורך רדיפה אחר הטוב, ישיג סיפוק גדול יותר והגשמה משמעותית יותר בדרך זו, מאשר מי שבוחר לפעול בדל"ת אמותיו. הטענה המהותית יותר היא שלחברה יש ערך מהותי בחייו של האדם, הרבה מעבר למה שנהוג לחשוב בקרב הזרם הליברלי. כאן טמונה התנגשות מסוימת, מכיוון שככל שרמת החירות (חירות במובן בו מיל התייחס אליה) עולה, כך הקולקטיביות יורדת. מכאן צמחו טענות של הוגים המתנגדים לאינדיבידואליות, שחירות ללא מגבלות ובלמים מביאה לניצול שגוי של חירות שאינו מועיל לפרט או לחברה.
שוויון
ברמה הפורמלית, הזכות לשוויון גורס שיש להתייחס לדומים באופן דומה. בנוסף, השוויון נושא מימד של צדק. חברה אידיאלית חייבת לחתור לצדק, ומכאן לשוויון בין פרטיה. אולם, אין שני מקרים או בני אדם שהם לגמרי זהים, ולכן הדיון האמיתי בכל הנוגע לשוויון יתמקד במה מהווה שוני רלוונטי המחייב התייחסות שונה. לאור ההיסטוריה האנושית, ברור ששקילה האם דבר מה מהווה שוני רלוונטי חייבת להיעשות ללא משוא פנים. אולם האדם, בהיותו כפוף לאינטרסים הצרים שלו וללא יכולת לראות את התמונה המלאה, לא יכול לבצע את המשימה הזו באופן מלא. מכאן, שקמה הצדקה לקיומה חוקה המגנה על עיקרון השוויון, וחוקה כזו תימצא במערכת דמוקרטית. השוויון, גם במובנו הבסיסי ביותר, מייצר הצדקה חזקה לדמוקרטיה. מרקסיסטים כמובן יטענו שהחוקות המערביות נועדו רק לשמר את הסטטוס קוו ואת האינטרסים של אליטות, ובנוסף מתעלמות מאי השוויון האמיתי, אי השוויון הכלכלי. שתי הטענות הללו, על פי כותב המאמר, שגויות.
טענה נוספת התומכת בשוויון יכולה להתבסס על כך שמדובר בסטנדרט ברור, בדומה לאי התערבות החירות הפרט. התערבות ואפליה מחייבות הסבר. שוויון וחירות מהווים את הסטנדרט שממנו ניתן, במקרים מוצדקים לסטות. לפיכך, אלו הערכים שצריכים להוות את ברירת המחדל, בהיותם ברורים ופשוטים להפעלה. סטייה מהם אינה וודאית וברורה, ולכן פסולה. ערך השוויון נגזר גם מכבוד האדם. כבוד האדם מכיר בתבוניות של כל בן אנוש וביכולתו לקיים מערכת מוסרית המקבלת החלטות מושכלות. מקיומה של יכולתם של בני האדם מסוגלים לקיים שיח מוסרי, נגזר שעומדת לכל פרט זכות ליחס שוויוני. לאור זאת, ערך השוויון צריך להוות סטנדרט שסטייה ממנו מחייבת הצדקה (בשל כך, אנטישמים לא טוענים כי יש להשמיד את היהודים כי הם שונאים אותם, אלא כי קיימת קונספירציה יהודית שנועדה להשתלט על העולם).
הגנה אחרת על עיקרון השוויון הדמוקרטי ניתן לזהות בטענה כי יחס שווה ללא שווים הינו בעל ערך עקיף, מכיוון שזו הדרך הטובה ביותר לצמצם אכזריות, לעודד שינויים בדרכי שלום ולמקסם את ההגשמה העצמית של כל פרט ופרט.
רולנד פנוק – תיאוריה פוליטית דמוקרטית – סיכום – חלק 1 – חלק 2- חלק 3 – חלק 4
