מאמרו הקלאסי של ג'ון ברגר (John Berger) "דרכי ראייה" (Ways of Seeing) מנתח באופן מהפכני את דרכי ייצוגם של גברים ונשים בתרבות. לטענתו של ברגר ייצוגי הגברים והנשים בתרבות מזמינים מבט שונה עליהם, כאשר הגבר מקבל לגיטימציה לבחון נשים ואילו האישה- גם נשים.
את דרכי ראייה פותח ג'ון ברגר בטענה כי הנוכחות התרבותית של האישה היא עדיין (בשנה שבה ג'ון ברגר כתב את "דרכי ראייה" – 1972) שונה מזו של גבר. נוכחותו של גבר לטענתו של ברגר מרמזת על מה שבכוחו לעשות ובכך היא מתקשרת לכוח ומסוגלות. מנגד, טוען ברגר, נוכחותה של האישה מבטאת את יחסה לעצמה, ואת מה שניתן או לא ניתן לעשות לה, והיא מיוצגת לא על ידי פוטנציאל אלא בעצם קיומה. מקורות הזהות הזו של האישה לפי ברגר נובעים מכך שהיא באופן מסורתי נולדה בכדי לטפל בגבר. הוא טוען כי כתוצאה מכך האישה תמיד מודעת לעצמה, תמיד מודעת לנוכחותה בכל פעולה שהיא מבצעת, היא מדמיינת וסוקרת את עצמה ללא הרף ובכך זהותה מפוצלת בין הסוקרת לבין הנסקרת, שני תפקידים שהיא ממלאת ביחס לעצמה. בכך ערכה העצמי של האישה, לפי ג'ון ברגר, נמדד בדרך שבה היא מצטיירת, בעיני עצמה, בעיני אחרים ובעיני גברים.
גברים, לפי ג'ון ברגר, סוקרים נשים לפני שהם מתייחסים אליהן ותוצאות הסקירה הזו קובעות את היחס לאישה. כתוצאה מכך המראה וכל פעולותיה של האישה הן בגדר אינדיקציה לגבי האופן שבו היא הייתה רוצה שייתייחסו אליה. כלומר, פעולותיה של אישה מעידות על הדרך שבה היא הייתה רוצה שיראו אותה, בניגוד לפעולותיו של הגבר שהן פשוט פעולות. ג'ון ברגר מפשט את טענתו במשוואה הפשוטה של "גברים פועלים – נשים מופיעות ("men act – women appear"). נשים מביטות בעצמן כאשר מביטים בהן. האישה הסוקרת היא גבר, האישה הנסקרת היא אישה, ובכך האישה מחפיצה את עצמה לכדי מושא של מבט.
ג'ון ברגר עוסק בייצוגי נשים בעירום באמנות האירופאית. הייצוג הראשוני של עירומה של האישה שבו דן ברגר הוא סיפור אדם וחווה. לדעתו של ברגר המודעות לעירום בסיפור גן העדן נבעה מכך שלאחר אכילת התפוח אדם וחווה ראו כל אחד באופן שונה, ומיד לאחר מכן שועבדה האישה למרותו של הגבר. באמנות הרנסנס בלט ייצוג של רגע הבושה של אדם וחווה בו הם מכסים את עצמם בעלי תאנה, אך ברגר מציין כי הבושה שלהם היא לא אחד מהשני אלא מפני צופה שלישי. גם בייצוגי עירום של אדם וחווה באמנות חילונית מאוחרת יותר נותרת עצם המודעות של האישה לכך שצופים בה, או כפי שאומר ג'ון ברגר: "היא אינה עירומה לכשעצמה, היא עירומה כפי שהצופה רואה אותה". גם בייצוגים של סיפור שושנה (ספר דניאל בברית החדשה) היא מביטה בצופה מביט בה או בעצמה במראה, בעירום כמובן.
ברגר מצביע על הצביעות שבשימוש במראה בכדי לייצג את נביבותן של נשים – ראשית מציירים אישה עירומה משום שנהנים להתסכל עליה, ואז מציבים לה מראה ביד ומבקרים את האישה שנוצרה לשם הנאה מדמותה.
בייצוגיו של פריס מהמיתולוגיה היוונית הוא צריך לבחור מי מבין האלות היא היפה ביותר, וכך המראה שלהן הופך לעניין של תחרות (וכיום תחרויות יופי). ניצחון בתחרות יופי משמעו התמסרות למבטו של הצופה, וכעין השתעבדות אליו. ברגר גם מקפיד לציין כי במסורות תרבויות אחרות אין יחס כזה לעירום נשי.
ג'ון ברגר הולך בעקבות קנת' קלארק בהבחנתו בין nakedness לבין nudity במסורת האירופאית, כאשר הראשון הוא פשוט מצב של היות בלי בגדים ואילו השני הוא צורה של ייצוג אמנותי. אך מה טיבו של ייצוג אמנותי זה? ג'ון ברגר עונה כי הוא קשור למיניות הנחווית (lived sexuality). להיות עירום במובן שלnaked הוא פשוט להיות אתה עצמך, להיות עירום במובן האמנותי של nude הוא להיות עירום במבטם של אחרים מבלי ההכרה בך עצמך, גוף עירום צריך להפוך לאובייקט בכדי להיות מיוצג כ-nude. להיות עירום זה להיות ללא תחפושת, אך להיות אובייקט עירום משמע שאתה הופך לתחפושת של עצמך. תמונות המציגות עירום פונות אל המיניות של הצופה, הצופה הגבר, ואין להם קשר למיניות של האישה המתוארת בהן – הנשים שם בשביל הגברים והמיניות שלהם, לא בשביל עצמן ומיניותיהן שלהן. כאשר ישנו גבר בציורי עירום האישה לעיתים נדירות מתייחסת אליו, אלא אל ה"מאהב" האמיתי שלה – הצופה, שהוא הדמות המרכזית בציור מבלי שכלל יופיע בו.
ג'ון ברגר ב-"דרכי ראייה" דן גם במשמעות של היות ערום (naked) ולא כאובייקט אמנותי. הוא טוען כי בעירום יש הקלה שבגילוי כי אכן מדובר באישה או בגבר, וברגע העירום נכנס אלמנט של "בנליות", בנליות שאנחנו זקוקים לה משום שהיא מפירה את המסתוריות שהייתה עד לאותו רגע והמציאות נעשית פשוטה יותר. לכן עירום במציאות, ולא בייצוג, הוא תהליך ולא מצב.
ברגר גם טוען כי במסורת ההומניסטית של הציור האירופאי שוכנת סתירה: מצד אחד האינדיבידואליזם של הצייר, המזמין, הבעלים והצופה ומאידך האובייקט, האישה, שאליה מתייחסים כאל הפשטה. היחסים הבלתי שוויוניים האלו בין גברים ונשים המתווכים לטענת ברגר באמנות מוטמעים עמוק בתרבות שלנו, ובתודעתן של נשים העושות לעצמן את מה שגברים עושים להן – הן מחפצנות את עצמן.
כאן תמצאו סדרת סרטונים המציגה את תפיסתו של ג'ון ברגר ומרחיבה עליה – מומלץ!
