אריסטו – המניע הבלתי מונע

"המניע הבלתי מונע" הוא מושג משל אריסטו שהוסק מתוך תורתו המטפיזית. במובן מסוים המניע הבלתי מונע הוא למעשה האלוהים למרות שאין זה אלוהים תיאולוגי במובן המקובל אלא אלוהים פילוסופי מופשט. אריסטו מתאר את המציאות כמעבר מתמיד מכוח לפועל וקובע כי לכל תנועה או שינוי יש מניע ולכל מניע יש בעצמו מניע אחר וכך ברדוקציה עד למניע הבסיסי, 'סיבת הסיבות', והוא המניע הבלתי מונע. וזה, כשמו כן הוא, אין לו אף דבר שיניע אותו אך הוא המניע את כל ההוויה. אם הפועל קודם לכוח הרי בשביל שמשהו יעבור מכוח לפועל דרוש קודם קיומו של פועל כלשהו שינחה את המעבר הזה, ולפועל זה דרוש פועל משל עצמו וכך עד לפועל הראשוני והטהור. המניע הבלתי מונע, לפי אריסטו, הוא פועל טהור וכך גם צורה טהורה, זאת משום שאם היה או היה בו חומר שגלום בו כוח לא יכול היה לשמש כמושג בסיס מאחר והייתה בו תנועה וזו בעצמה הייתה דורשת מניע. בדרך אחרת ניתן לתאר את האלוהים של אריסטו למעשה כ'שלמות', הצורה חסרת החומר והפועל הטהור, וככזה הוא המניע של העולם משום שכל הדברים האחרים (שאינם מושלמים) שואפים תמיד אל השלמות והמניע הבלתי מונע מתפקד כתכלית המציאות. מאחר ואריסטו קובע כי הזמן והשינוי הם נצחיים (ובלתי מובחנים) הוא גם קובע כי המניע הבלתי מונע הוא נצחי וללא התחלה, הצורה הטהורה גם אינה יכולה לעסוק במשהו משתנה וחולף ועל כן היא יכולה לעסוק רק בפועל או צורה טהורים, כלומר בעצמה.