מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הציונות
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ניתן לפרש את הציונות במובנים שונים, אבל ביסודו של דבר התנועה הציונית היא תופעה של לאומיות – nationalism. כתוצאה מכך היא מתבססת על אידיאולוגיה. אידיאולוגיה היא –
An action oriented system of ideas. מערכת רעיונות המחנכת לעשייה לגבי מציאות מסוימת. הדרך הטובה ביותר להבין את דרכה של הציונות לתוך הישות הכללית של היהדות ומקום היהודים היא לעמוד על היסודות האידיאולוגיים של הציונות. השאלה היא מהו המכנה המשותף לכל הזרמים, בכל הזמנים, שכל הזרמים מוכנים להסכים עליו. יש תהליך אינטלקטואלי שיכול לסייע בגיבוש ההסכמה הזו.
האידיאולוגיה הציונית היא כזו השואפת לשנות מצב מסוים, בניגוד לאידיאולוגיות השואפות לשמר מצב מסוים. נעמוד על ארבע:
מהי הגדרת הישות?
הקביעה זהיא בבחינת מכנה משותף אצל כל הוגי הציונות היא שהישות הזו מתייחדת בתכונות המתקשרות לא רק למה שנקרא במונחים נוצריים דת, אלא גם בתופעות הקשורות למושגים המודרניים עם ואומה.
בתור אידיאולוגיה אוטופית, הציונות מורכבת משלושה חלקים שקשורים האחד לשני –
מהו המצב המצוי? מה הדיאגנוזה של הבעיה?
המכנה המשותף הוא הקביעה שמצב היהודים בתנאי פזורה מוחלטת הוא מצב פגום מהיסוד באופן קריטי. מצבם של היהודים נובע מחוסר בבית יהודי ובהיותם פזורה בקרב עמים שלהם יש בית יהודי, שם הם אורחים במקרה הטוב וזרים במקרה הרע.
מהו המצב הרצוי?
התקבצות של יהודים בא"י בתנאי אוטונומיה השואפת למצב של ריבונות.
מהי הדרך לעבור מהמצוי לרצוי?
שיבת יהודים לציון והשבתה של ציון ליהודים.
רוב הויכוחים בין הציונים היו לגבי הדרך. כאן טמון ההבדל בין הרביזיוניזם, הדתיים תנועת העבודה וכו'. הדעות היו חלוקות באופן ההשבה. יש שדגלו בקבלת צ'ארטר, יש שדגלו במעשים עצמאיים וכו'. בנוסף היתה מחלוקת לגבי מיהם היהודים שיחזרו ארצה. אלו הם בעצם ויכוחים הנוגעים למהות הציונות, מהי ארץ ישראל ועוד. כל אלה היו חלק מהדיון הפנימי בתוך הזרמים הציונים.
היו שלושה זרמים שכולם הסכימו כי הם חיוניים –
- תחיית הכבוד העצמי היהודי, על בסיס עקרון של אוטו אמנציפציה – אחד העם
- התיישבות – תנועת העבודה
- פעילות דיפלומטית – הרצל
זוהי המפה הקוגניטיבית של האידיאולוגיה הציונית על פי רכיביה. ניתן לתאר את מה שקרה בקרב היהודים ככלל על בסיס הסכמה או חילוקי דעות בנוגע לקבלת העמדות הללו. למעשה, מי שלא קיבל את ההגדרה של הישות היהודית הלאומית, ותמך רק בזהות היהודית כבעלת אפיון דתי, התנגד לציונות מכל וכל, מכיוון וזוהי הנחת יסוד של העמדה הציונית. מי שדחה את ההתנגדות למצב המצוי, כלומר, מיקומה של היהדות בפזורה, התנגד עקרונית להנחות הבסיסיות של הציונית. זה כלל את רוב אלה שראו את עצמם כשומרי מצוות ואמונה. ההתתנגדות היתה על בסיס תאולוגי. הם פירשו את רצון האל בכך שהם יהיו מפוזרים עד שהאל יקבע שיבה לציון בעידן המשיחי. היו כאלה שדחו את הרובד הרצוי, שטענו כי השאיפה לעצמאות מדינית היא אנכרוניסטית. קולות כאלה נמצאו בבריטניה,שטענו כי העולם אינו הולך בכיוון הזה. אלה החלוקים רק על מימוש הדרך הם ציונים, החלוקים על מימושה של האידיאולוגיה.
היו גם לא ציונים שהשלימו עם פיתוח היישוב, כמו למשל יהודה מגנס ואנשי ברית שלום, שתמכו בכינון של מדינה דו לאומית.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הציונות
ראה גם: האידיאולוגיה הציונית והחברה היישובית – אפרים יערי וזאב שביט
