המיתוס והפילוסופיה למעשה דומים למדי במטרותיהם בכך ששניהם מבקשים, כעקרון-גג, לבאר את העולם והדברים ולהעניק פשר למציאות. המיתולוגיה כמו הפילוסופיה מבקשת לעמוד על טיבו ומהותו של הנגלה לעיני האדם ולפרש את מה שסתום בעיניו, אלא שדרכן של השתיים לעשות כן שונה. לעומת ההסבר הפרטני של המיתוס מבקשת הפילוסופיה להעמיד חוק כללי חובק כל או עיקרון אחד הניצב ביסוד הדברים. כמו כן אנסה להראות כי המעבר ממיתולוגיה לפילוסופיה היה כרוך בשינוי דרך ההנמקה ומעבר מאי-רציונליות לרציונליות.
מאפיין אחד של מעבר מדרך הסבר מיתית לפילוסופית הוא חיפוש אחר הסברים מכלילים לעומת מפריטים. הפוליתיאיזם היווני כפי שהוא מתבטא בפנתיאון האלים הוא ביטוי להסבר המפריט של המיתולוגיה בה לכל אחת ממכלול התופעות של המציאות ניתן הסבר נפרד בדמות אל: אם הר הגעש מתפרץ סימן שהפייסטוס עובד, אם הים גועש אזי פוסידון זועף ואם יורדים ברקים זאוס קם על רגל שמאל. תחת זו מבקשת הפילוסופיה, כפי שהיא מתבטאת לראשונה אצל תאלס, למצוא הסבר מכליל, עיקרון אחד שיעמוד ביסוד כל התופעות כולן. ההתחלה של תאלס צנועה ותוהה על זהותו האחת של החומר אך כבר אנאקסימאנדרוס ממיר את החומר במשהו שדומה יותר לחוק או עיקרון ואילו אצל פיתגורס כבר ישנה העמדה של המציאות כולה על סמך עקרונות מופשטים של יחסים מתמטיים.
התוצאה של החקירה הפילוסופית צריכה להיות חובקת כל מכיוון שהיא עוסקת בכללי ולא בספציפי, בעקרון ולא במקרה הפרטי. בדיוניהם של הקדם-סוקראטים לא נשקלת האפשרות כי ריבוי קיים במקום אחד ובאחר לא, או שתנועה אפשרית בחלק מהמקרים ובאחרים לא, ההכרעה צריכה להיות גורפת וגם אם ישנם הבדלים (למשל יסודות שונים מהם עשוי הכל) הם צריכים להיות מוסברים דרך עיקרון אחיד. להבדיל מהמיתוס, העיקרון הפילוסופי המיוחל צריך להיות תקף בכל עת ובכל מקום, בין אם זה השוק של אתונה או האולימפוס. השאיפה להאחדה בולטת אצל הקדם-סוקראטים המוקדמים בכך שהם כוללים אפילו את הנפש כעשויה מאותו חומר אחד שממנו עשוי הכל. הסופיסטים ראויים במידת מה לנישולם מתואר הפילוסופים בשל נטייתם לרלטיביזם המקבל דבר והיפוכו כנכון בה בעת, מכאן ניתן להבין את מפעלו של סוקראטס החותר לביסוס והגדרתו של המוסר כדי שזה יהיה חוק כללי מוחלט וקבוע ולא יחסי ופרטי.
דעתי היא שאת ביטויו הסמלי של אחד ההבדלים בין הסבר מיתי להסבר פילוסופי ניתן למצוא באפקט סגנוני החוזר אצל המשוררים של המיתולוגיה כמו הומרוס והסיודוס: הפנייה אל המוזה בפתיחת דבריהם[1]. המשורר הפונה למוזה משתמש בה למעשה כסימוכין, אין הוא עצמו האחראי לדברים שלהלן כי הם באו לו מפי המוזה. כך פותר עצמו משורר המיתולוגיה מלבסס את דבריו על נימוקים מקוריים והודף מראש כל השגות שניתן להביא על אמיתות דבריו, המוזה היא מקור הדברים, והאמונה בה היא הנימוק המבטיח את אמיתותם. המיתוס נותן את הסבריו למעשה בצורה של המצאה או השערה, אך בשלב מסוים אין זה מספיק והפילוסופיה פונה לכלי אחר, החשיבה הבלתי-תלויה (באמונה) ובעקבותיה ההבנה, דהיינו הרציונליות (ברציונליות אין הכוונה להבחנה בין רציונליזם לאמפיריציזם). ההנמקה והביסוס של ההסבר המיתולוגי למציאות הם אי-רציונליים משום שהם מסתמכים על משהו שמחוץ ומעבר להיגיון וכך הם בבחינת עץ שתול על מים. אך לפילוסוף אין את הפריבילגיה הזו והוא חייב להכות שורש במשהו מוצק ולא להסתמך על דמויות ואירועים משוערים שאיש מעולם לא ראה ואין להם עדות. הפילוסוף פונה אל עצמו, ולא אל האלים[2], בכדי למצוא תשובה לשאלותיו. להשגות על קביעותיו יצטרך הפילוסוף להשיב בעצמו, ולא להיתלות בחסד המוזות. כך מסקנות פילוסופיות הן רציונליות, ההיגיון והחשיבה הם בבחינת ההנמקה שלהן.
עד כמה שידוע לא עירבו תאלס והמילטים את האלים בקוסמולוגיה וקוסמוגניה שלהם, ולא פנו לדאוס אקס מכינה בפתרון השאלות שהעלו אלא חיפשו פתרון ישיר, בלתי-תלוי ו"ארצי" יותר. תאלס קובע כי "הכל מים" מתוך ההיגיון שלו ולא מתוך השראת המוזות. מכאן ואילך ניתן אולי למצוא בפילוסופיה מגמה של שכלול דרכים להעמקת תוקף ההנמקה על בסיס חשיבה שביטויה הוא למשל התפתחות הלוגיקה. פיתגורס היה הראשון שגזר מסקנות פילוסופיות מממצאים (יחסים מתמטיים), אצל פרמינידיס כבר מוצאים לוגיקה מובנית ואילו סוקראטס ראה בביסוס והגדרת הטרמינולוגיה כהכרחיים לתקפות של טענות רציונליות והצלתן מהרלטיביסטיות של הסופיזם שגרעה מחוזקם של טיעונים. המגמה של ביצור ערכן של מסקנות בדרך החשיבה הרציונלית המשיך בתולדות הפילוסופיה, פרנסיס בייקון ובעקבותיו דקארט בדיונם במתודה של חקירה ניסחו במוצהר את מה שלמעשה כבר נכח במובלע כמעט מראשית הפילוסופיה. לפיכך אני מבקש לטעון כי המעבר מאי-רציונליות מיסטית לרציונליות לוגית מקביל למעבר ממתן תשובות מיתיות למתן תשובות פילוסופיות.
נושאים נוספים בפילוסופיה יוונית
[1] הומרוס: "שירי, בת האלהים…" איליאדה, תרגום: שאול טשרניחובסקי, עם עובד, 1987. שיר 1, שורה 1.
"כני לי, מוזה…" אודיסיה, תרגום: שאול טשרניחובסקי, עם עובד, 1987. שיר 1, שורה 1.
היסידיוס: "מוזות בנות הליקון, בהן נפתחה ונשירה", תיאוגניה, תרגום: יהודה ליבס, מקור אינטרנטי. שורה 1.
"אלה ספרנה לי מוזות אשר באולימפוס תשכנה", שם. שורה 114.
[2] יוצא הדופן מבין הנחשבים לפילוסופים הוא פרמנידס שכן הוא כביכול מקבל את תובנתו מהאלים. אך למעט המבוא לפואמה אין דבר מיתי בהגותו, ואולי ניתן להסביר את המבוא כאמצעי סגנוני מסורתי או אולי אפילו סימבוליקה לשיטה בה פרמנידס הגיע למסקנותיו.
