בשנות ה-90 מושג הקריירה הפך למרכזי בתרבות הישראלית יחד עם מערכת הערכים האינדיבידואלית. על רקע השינויים הערכיים בחברה הישראלית עולה שחקן נוסף. חלק מהאמריקניזציה של שנות ה-70 הייתה יהודים שהגיעו לארץ מאמריקה. אנחנו רואים מערכת משפטית מתעצבת בפרמטרים אמריקאים. בשנות ה-90 אנחנו רואים את עליית האקטיביזם השיפוטי הכולל את האלמנטים: א. הכל שפיט. ב. עקרון העמידה. ג. ביקורת שיפוטית. אלמנטים אלו הועלו על ידי מאיר שמגר ואהרן ברק. הבעיה היא שבישראל אין חוקה. לנושא זה מתווספת התפיסה אותה מייצג אהרן ברק המגדירה מהי אזרחות, מהי לאומיות וכו'. ברק נוטה להשתמש במשפט העמים ומבטא אוריינטציה אזרחית מאוד אוניברסלית ומאוד ליברלית. במובן זה נתפס בית המשפט כמייצג של זכויות המיעוטים. בית המשפט מאיים על החרדים משום שהוא מפקיע מהם סמכויות, הוא מאיים על הציונות הדתית, הוא נכנס לשאלות של העדפה של זכויות ליברליות, הוא פוגע בבעלי תפיסות של לאומיות אינטגרלית בשאלות כמו גירוש עובדים זרים וכו'. בנוסף, בית המשפט נתפס כמאיים על "מרכזי המפלגות מקרב האליטות החדשות". מרכזי המפלגות טוענים כי כעת, שאנחנו בשלטון, אנחנו צריכים להשיג את כל מה שהשיגו האחרים אז. בית המשפט בכניסתו להסכמים מפלגתיים או בכניסתו להסכמי מימון מפלגות פוגע בחלק ניכר מהמרכיבים של הרצונות של אותה אליטה חדשה. בכך הוא הופך לאויב של המגזרים המרכיבים אותה.
באותם שנים הויכוח הפוליטי עובר לכתלי בית המשפט.
אם מסתכלים על החברה הישראלית בנקודה של בחירות 96, אנחנו רואים מצד אחד תת תרבות המתייחסת לחברה הישראלית במובנים של יהודים ותת תרבות המתייחסת במובנים של ישראלים. לאומיות פוליטית מול לאומיות הסטורית. ארץ ישראל מול מדינת ישראל. מדינה יהודית דמוקרטית מול מדינה דמוקרטית יהודית. פרטיקולריזם מול אוניברסליזם. הרצל כזכור ראה את התנועה הציונית כחלק מן הלאומיות הליברלית. המטרה הייתה להחזיר את העם היהודי למסלול ההסטורי כמו שאר העמים. זאת בניגוד לתפיסה המקובלת היום של עם סגולה שלא ניתן לחיקוי. חשוב להבין את תפיסת הזמן. בזרם הרטרו אנחנו מדברים על מעגליות-משיחיות. התייחסות לעבר כמשהו שיחזור על עצמו. העבר הוא לא רק המקורות, העבר הוא גם השואה למשל. כאשר בגין מדבר על יאסר ערפאת בהקבלה להיטלר לעומת תפיסה המדברת על קידמה, על התפתחות.
הדבר משליך על אוריינטציה בכל הקשור לסכסוך. האם אנחנו מעוניינים בשימור הסכסוך או הכרעת הסכסוך לעומת אוריינטציה של פתרון הסכסוך. ירושלים כמתעסקת בעבר והמסורת ותל אביב בהיום ובקדמה.
