1) המידה הטובה ברפובליקה: מונטסקייה טוען שיש אנשים בעלי מידות טובות בכל המשטרים, אבל עבור הרפובליקה זה הכרחי, בלעדיה הרפובליקה לא תוכל להתקיים. לפי מונטסקייה ישנה מידה טובה- פוליטית. זוהי תכונת אהבת המולדת/הרפובליקה העדפת האינטרס הכללי על זה האישי.
מונטסקייה סבור כי בדמוקרטיה בולט עקרון השוויון. המידה הטובה שם היא אהבת השלטון. הרפובליקה תמשיך להתקיים כל עוד תימנע השחיתות. לכן אהבת הרפובליקה דורשת מהאזרחים הרבה מאוד, ולכן הכול תלוי בחינוך. הילדים צריכים מינקות ללמוד את טובת הכלל. לדעת מונטסקייה עדיף להגביל את העושר, מכיוון שעושר עלול להגביל את תחושת השוויון. כאשר אי אפשר לספק את התשוקות בשוויון כללי, אנשים ידאגו יותר לטובת הכלל. גודל הרפובליקה: רק מדינות קטנות יכולות להיות רפובליקניות, מכיוון שהאזרחים מכירים טוב זה את זה ותחושת אהבת השלטון גוברת. כמו כמעט כל ההוגים המחונכים על התיאוריות הקלאסיות, מונטסקייה מאמין שהמשטר הרפובליקני צריך להיות מתון, באמצע. דמוקרטיה נמצאת בין אי שוויון לבין שוויון קיצוני (בו אנשים לא מצייתים לבעלי תפקידים) והאריסטוקרטיה בין שחיתות להיצמדות יתר לשלטון החוק. לדעת מונטסקייה רפובליקה מתאימה רק לבני אדם המצליחים להתכחש לאינטרסים הפרטיים שלהם. בשלטון בעל עבר של שחיתות, יהיה בלתי אפשרי לכונן רפובליקה. כאן מתאימה המונרכיה.
2) הכבוד במונארכיה: לפי מונטסקייה המונרכיה מונעת על ידי הכבוד. כבוד מסמל את האמביציה של האדם, רדיפתו אחרי התהילה, והדגשת השוני בין האנשים. האנשים במונרכיה מונעים מתוך ההכרה של כל אדם בהיררכיה החברתית, ועל פריבילגיות אישיות. האצולה היא המרכיב ההכרחי במשטר הזה. לפי מונטסקייה המונרכיה לא צריכה להשקיע הרבה בחינוך, כי הVURTUE כאן לא הכרחי. אנשים צריכים להיראות טוב, לאו דווקא להיות טובים. החשיבות היא במלך ובחוקיו. החוקים הם חוקי יסוד שאי אפשר להפר. מה שמונע את המלך מלהיות רודן הוא המבנה ההיררכי במונרכיה. קיימים בה אצולה חברתית, איגודים מקצועיים שמהווים שכבה המפרידה בין המלך לעם. הם יוצרים משקל נגד המונע מהמלך ליצור כוח שרירותי. אי שוויון הוא התנאי לסדר ולחופש. זהו משטר מתון ולכן טוב.
לדעת מונטסקייה האנשים החיים במונרכיה לא צריכים להימנע ממותרות, אלא מעודדים לכך, מעודד מסחר חופשי. המונרכיות צריכות להגן על הפריבילגיות. גודל המונרכיה הוא גודל ביניים. העדפתו האישי של מונטסקייה היא מונרכיה מאחר והאדם המודרני הוא בעל אמביציות פרטיות והוא לא יוכל לחיות את חיי הענווה של הרפובליקות. מתינותו של המשטר המונרכי מובילה ליותר עדינות ונימוס של האזרחים. אחד השינויים שחלו בעולם המודרני הוא ביחס לעבדות ולרודנות, זכות הכיבוש והלחימה צריכה להיות מוגבלת לצורכי הישרדות פרטית ולשם המדינה. למרות זאת המלחמות צריכות להיות בין מדינות ולא בין בני אדם ולכן הלחימה לא תהיה בין אזרחים. יש חוקי התנהגות כלפי המדינה הנכבשת: אוטונומיה חוקית, לחיות ע"פ החוקים הקודמים.יש לפצות את האוכלוסייה על כל נזק באנושיות. לפי מונטסקייה מטרת הכיבוש אינה שיעבוד אלא הישרדות, ולכן אין שום זכות לשעבד אנשים. מונטסקייה יוצא כנגד שרידי העבדות באפריקה ובאמריקה, מאחר ובאירופה זה כמעט ונמוג. הרפובליקות שייכות לזמן העתיק והמונרכיות לזמן המודרני (חזרה לריב המודרניות והעתיקות). השוויון שייווצר לא יהיה מבוסס על מידה טובה אלא על כוח ברוטאלי ופחד.
רפובליקה – המידה הטובה.
מונרכיה – אנשים חושבים על האינטרס האישי שלהם. עוד דבר שמפריד מונרכיה מרפובליקה, דבר שמונטסקייה מאוד אוהב, האדם המודרני אינו מתאים לרפובליקה, כי אין לו את הענווה שהייתה פעם, הוא לא אכזרי כמו פעם. חמלה. מונרכיה היא משטר של מתנות ונימוסים.
רודנות – כמו במונרכיה, יש שליט בודד, אבל הוא לא שולט בהסכמה. כולם שווים בפניו, אבל שוויון של עבדות. לא צריך להשקיע בחינוך, כי אין במשטר כזה שום מידה טובה וכבוד. הנתינים רק צריכים ללמוד לציית מתוך פחד. לפי מונטסקייה זהו משטר שמתאים למדינות בעלות שטח גדול כי רק שלטון חזק במרכז יכול לשלוט על הכול. עושה הבדל בין משטרים מתונים (רפ' ומונ'), שפועלים על פי החוק, וממתנים את האדם, לבין משטרים קיצוניים מטבעם, רודנות, אשר מפתחים רק את הפחד. רודנות זה משטר שהורס את עצמו – הוא מושחת כבר. מביא דוגמאות: סין, פרס והאימפריה העותומאנית (שהייתה באותה תקופה הילד הרע של הספרות האירופאית). דיבר על רודנות לא רק מתוך אינטרס מדעי טהור – זה היה חלק מויכוח על עתידה של צרפת. תקופה בה המלוכה עסוקה בצבירה מתמדת של כוח פול' על ידי המלוכה, על חשבון הערים העצמאיות, הגילדות, הכנסייה ובמיוחד – האצולה. בהדרגה רוקן המנגנון הבירוקרטי המלוכני את כל הזכויות של הקבוצות המסורתיות. וולטייר, למשל, חשב שזכויות ישנות הן תוצר של משטר מסורתי נחות – צריך להקים דספוטיזם נאור, שיחנך את העם כראוי. היה מי שהגן על הזכויות הישנות, בטענה כי זה דווקא משמר את החוק.
