סארטר \ ילדותו של מנהיג
- מנהיג (shef – מנהיג) רוסיין פלוראן: בורח מהבחירה. ההתרשמות היא שהוא לא רציני מספיק.
- סיפור אנטי-
- הנובלה האחרונה של סארטר.
האירוניה בספר:
- מוטיב שלא נתקלנו בו בבחילה: המוטיב האירוני. הצפיה ממנו היא להשאיר חותם, להיות עם אספקטים גיבוריים, תכונות של כבוד, בעוד הוא מתנהג הפוך.
- השם shef הוא אירוני, הצפייה כל הזמן היא לראות בו כמנהיג בעוד הוא אנטי-מנהיג לחלוטין.
- האנטי-קליימקס האירוני ביותר בספרות של המאה ה-20: השפם.
- ז'אנר האירוניה: מתח בין הצד הגלוי שנאמר לבין התוכן של מה שנאמר בו.
- איך אפשר להפריך את האותנטיות אם לא מגדירים אותה באמצעים ישירים (שהרי הציפיה היא להפריך באמצעים לוגים) => דרך האירוניה. אי אפשר להפריך מה שלא נאמר בצורה מפורשת. הדרך הטובה ביותר לנגח את האותנטיות.
- אם הקורא לא שם לב שיש אירוניה, אין אירוניה.
העלילה:
- לוסיין נועד לרשת את בית החרושת של אביו.
- נהגו בו כאילו הוא ילדה. גרם לו לבלבול.
- הרגיש שיש לו בעיה אדיפלית מותך קריאת ספרים.
- בבית הספר קראו לו 'אספרגוס': הרגיש שעשו לו רדוקציה. ייחסו לו משמעות רק מנתון טבעי פיסי חיצוני, והזניחו את כמיהותיו ותכונותיו הרוחניות.
- התפתחות רוחנית: חבר עם תסביכים עמוקים.
- מורה שפיתה אותו והם חוו חוויה הומוסקסואלית: לוסיין לא ידע אם הוא הומו. במובן אחר הוא קיבל משמעות לזהות שלו. נתנו לו זהות "הומוסקסואל".
- למורדן: בחור שחשף אותו לפוליטיקה. הזהות של לוסיין עברה להיות זהות פוליטית (זהות שלישית כבר).
- השפם: הזהות האחרונה של אנטי-שמי פשיסט. שני היפוטזות:
– היטלר: קונטקסט היסטורי. פשיסט.
– חיבור לגיבור של הבחילה: הדרך של סארטר להפוך את לוסיין לנבלה. המבוגר הבורגני 'חלאה'. "ילדותו של מנהיג" כתוב בצורה אירונית ולא בצורה שיפוטית. אם רוצים למצוא את השיפוט – צריך להקביל לגיבור הבחילה.
- השוואה בין גיבור הבחילה לגיבור ילדותו של מנהיג: שניהם אנטי-גיבורים. הבחילה מייצג את הבחילה האונטולוגית של כל אחד מאיתנו. ילדותו של מנהיג הוא אנטי-גיבור, הוא לוח חלק ללא משמעות שאף אחד מאיתנו לא יתחבר אליו. הוא לא קיים, אלא רק בעיניים של אנשים אחרים. ללא יכולת רפלקסיבית, כל הרשמים שלו על עצמו הם מהסביבה. הוא פסיבי לחלוטין. לא כמו רקונטיין (של הבחילה).
- פסיכואנליזה, סוריאליזם, וכו' כולם דורשים רפלקסיביות => בפועל הוא לא הפעיל רפלקסיה על עצמו. וזה מה שיוצר את הפער.
- דמות לא אותנטית לחלוטין:
– אותנטיות מניחה חופש והגיבור מציג דטרמינזם מוחלט.
– לוסיין: "אל לך לתהות על קנקנך, פעל רק על פי מה שאחרים מגדירים אותך" => בדיוק ההפך ממה שסארטר מנסה לומר. ללוסיין אין "עצמי".
– לוסיין נמצא בלחץ להיות מנהיג. ובכל זאת מדגיש את הקונטינגנטיות שיש בעולם. סארטר מזהיר אותנו מאידיאולוגיות שלמות (פשיזם, דת, וכו') אגב את המרקסיזם הוא לא יינפץ.
- רץ אחרי חיפוש הזהות => הולך עד הסוף עם בחירתו. הקורא מתרשם שהוא לא בוחר באופן רצוני אלא שכבר נבחרו עבורו הבחירות: האב החליט שיהיה בבית החרושת, החבר החליט שיהיה מעורב פוליטית וכו'. לוסיין כאילו דוחה את הירושה ומנסה להתקומם נגדה. בפועל, הוא דוחה את הזהות רק מתוך עקרון אחד: האם זה מתאים להיות shef?
- חירות זו אינה חירות כי היא לא מאמצת זהות על פי כלל אחד. הזהות האחרונה מתאימה לו בגלל שזה מתאים לזהות הרצויה שלו (שאליה הוא לכאורה התקומם, אך בפועל זו לא הייתה התקוממות) => הוא בוחר ב"לא לבחור". דרך סופיסטית לברוח מהחירות.
קראו עוד על הפילוסופיה של ז'אן פול סארטר מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים
