הדיאלקטיקה של קאנט

הדיאלקטיקה של קאנט

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

כזכור יש חלוקה בלוגיקה הטרנצדנטאלית בין (1) דיאלקטיקה לבין (2) אנליטיקה.

כזכור, דיאלקטיקה עוסקת בטענה של קאנט שיש גבולות לתבונה, כלומר התבונה והשכל יכולים לחול רק על מה שהוא בעל נסיון אפשרי. גבולות הנסיון הם גם גבולות ההכרה. אבל התבונה האנושית שואפת לחרוג אל מעבר לגבולות הנסיון, ולכן היא נכשלת שוב ושוב בלתת תמונה מטאפיזית על העולם. בדיאלקטיקה קאנט מראה את כל הסתירות והבעיות שנתקלת בהם התבונה ברגע שהיא חורגת מגבולות הנסיון האפשרי.

על מנת להבין דיאלקטיקה צריך להבין מה התבונה עושה: באופן כללי כדיברנו על השכל דיברנו על קשר בין המבנה המשפט (מושגי השכל הטהורים)… התבונה היא כושר נפרד והיא חושבת באופן היקשי. היא חושבת באופן של מסקנות: מה נובע ממה, ובאופן הירארכי.

העקרון של התבונה הטהורה (ע' 189) – "לחפש לשם ההכרה המותנית של השכל את שאינו מותנה המביא את אחדותו לכלל שלמות". הדרך הטובה להסביר זאת היא לראות שהתבונה מחפשת את הבלתי מותנה: היא מחפשת את האקסיומה הראשונה שממנה נגזרים כל שאר הדברים התלויים בה.

ישנם על פי קאנט 3 סוגי אחדויות:

1)       אחדות של הנושא הראשוני שאף פעם אינו נשוא (ה"אני")

2)       האחדות של טור התנאים (העולם)

3)       האחדות של כל מושאי החשיבה, כל מה שניתן לחשוב עליו בכלל (אלוהים).

קאנט אומר שיש אחדות מקורית של האפרצפציה (ה"אני החושב") אבל האני החושב הזה שהוא תנאי חשיבתי בלבד אי אפשר להפעיל עליו את הקטגוריות של ההסתכלות החושנית – אי אפשר להפעיל את קטגוריות העצם על מושג שכלי כמו "האני". הרעיון הוא שהטעות של דקארט היא הפעלה של הקטגוריה של העצם שיכולה לחול רק על נסיון אפשרי על משהו שהוא רק מושג חשיבתי("האני החושב").

מבחינה מסויימת למרות האופטימיות של קאנט, ניתן לראות אצלו טראגיות – לאדם יש כוח של תבונה שמושך אותו למקום שבו אנחנו לא יכולים להגיע להכרה שלמה.

הדיאלקטיקה: הנושאים שעולים בה:

בדיאלקטיקה קאנט עוסק בתבונה, ואפשר להסתכל על החלוקה של "הסתכלות, שכל, תבונה" דרך הדימויים שקשורים לכל אחד מהכשרים הללו (בסופו של דבר מדובר על כשרים).

אידאות (מושגים שהם בסופו של דבר לא ניתנים להגשמה, לא ניתן לתת להם תוכן – לצקת לתוכם הסתכלויות. באופן עקרוני לא ניתן לגלם אידאות). אידאות הן משהו שמכוון אותנו בהכרה. מטבע הדברים התבונה רוצה לתפוס אותן אבל באידאות הן רק מה שמכוונות אותה בדרכה, כאשר דרכה הינה חיפוש אחדות של כל ההכרות שלנו (חיפוש של הבלתי מותנה). ישנן 3 אידאות: נפש (נשמה), עולם ואל.  אלו 3 מושגים דרכם אנחנו מנסים לתפוס איזושהי אחדות ביחס לתחום ההכרה שלנו.

לתבונה יש אידאות ובאמצעותן היא מנסה ליצור אחדות בעולם ומנסה לאפיין את האידאות הללו. באמצעים שהתבונה משתמשת בהם מביאים לסתירות וליצירת מתח בתוכה – לעולם לא נוכל לאפיין את האידאות. כך למשל אנחנו לא יכולים להוכיח את קיומו של האל משום שלדעת קאנט קיום הוא לא תכונה (פרדיקט) ממשי. בהוכחה האונטולוגית של דקארט מתייחסים לכך שאם יש "יש מושלם" בעולם לא יכול להיות שתואר הקיום לא יהיה חלק ממנו. קאנט טוען שקיום לא מוסיף משהו לממשות של המושג 'אל' ולכן מעצם האפשרות לחשוב על "יש מושלם" אין בהכרח משמעות שהוא קיים. (כך למשל אין הבדל מבחינה מושגית בין 100 שקל שיש בכיס שלי לבין 100 שקלים שאני רוצה שיהיו בכיס שלי. מבחינה מושגית מדובר באותו דבר. הקיום לא מוסיף למושג שום דבר מבחינה מושגית). זוהי הביקורת המרכזית של קאנט להוכחת קיומו של האל. קאנט טוען שכל שאר הנסיונות להוכח את האל מתבסס במידה רבה על ההוכחה האונטולוגית.

לטיעון הזה של קאנט יש כוח רב גם שלא בהקשר לדיון שלו על נסיון. עם זאת, הוא תומך בתפיסתו כי כשאנחנו חורגים מהנסיון אנחנו בהכרח נתקלית בכשלים.

התבונה היא כוח חיובי, שרואה שאיפות מסויימות של האדם בהכרתו. אבל ברגע שהיא חושבת שהיא הגיעה לשם, היא טועה. היא מתעסקת במשהו שהיא לא יכולה להגיע אליו. (… יש בזה משהו מתסכל).

השאיפה האנושית הזו של התבונה טובה, מקדמת אותנו בהקשר המדעי, אבל היא נתקעת בשלב מסויים. בתחום של ההכרה הטהורה התבונה נכשלת.

עם זאת לתבונה כן יש תפקיד מעשי – "בביקורת התבונה המעשית" הוא אומר שהתבונה היא מה שקובע את הפעולות שלנו דרך הצו הקטגורי. במוסר יש מהלך שאנחנו עושים (למשל בודקים את האוניברסליזציה של החוק, בודקים אם היינו מקבלים אותו כחוק כללי). כשאנחנו פועלים באופן מוסרי אנחנו נקבעים על ידי התבונה.

אטינומיות

האם העולם אינסופי מבחינה חללית וזמנית?

יש כאן מתח בין צורות ההסתכלות של התחום של הנסיון האפשרי לתחום שחורג מהנסיון האפשרי (אידאות). אי אפשר להגיד שהעולם סופי ואי אפשר להגיד שהוא אינסופי – כל קביעה שכזו היא בעייתית. צריך לדחות את שתי האלטרנטיבות גם לגבי חלל וגם לגבי זמן ולהבין שאנחנו לא מסוגלים לקבוע זאת. הצורך להכרעה הוא לגבי הדברים שכשלעצמם, אולם אנחנו מתעסקים עם עולם התופעות של הדברים שכשלעצמם ובתחום זה הדיון לא יכול להגיע להכרעה. לעומת זאת, עקרונית לגבי הדברים שכשלעצמם קיימת הכרעה אבל היא גם לא נתונה לנו וגם לא במונחים של חלל וזמן.

לגבי השאלה של חופש רצון (האם אנחנו חופשיים במעשינו או שלא???) – תשובתו של קאנט היא שצריך לקבל גם את זה וגם את זה. האופן שבו צריך לעשות זאת, מחייב חריגה מהביקורת הראשונה (התבונה הטהורה) ואנו נדרשים למושג חופש אחר שמתקבלת הספרו הבא, ביקורת התבונה המעשית. כל המערכת של הביקורת התבונה הטהורה משאירה פתח לתחום של החופש שבסופו של דבר יבוא לידי ביטוי בביקורת התבונה המעשית. שם הוא מצדיק את הפעולה המוסרית כפעולה חופשית.