מבוא למחשבה מדינית: הסופיסטים
הסופיסטים היו אנשים זרים, מחוץ לעיר ללא מחויבות לעיר. הם היו מעוניינים ללמד את ילדי העשירים. חוק העיר לא היה ממעיינם, פרנסתם עמדה בראש והכוח. לסופיסטים יש דעות שונות. העיר ראתה אותם כסכנה לעצמם. בעיר נאמר על הסופיסטים שהם הופכים את הטענה הנפסדת לניצחת – מה שהיה חשוב להם זה ניצחון בדיון בו השתתפו ללא קשר לאמיתות הטיעון. היה זלזול של הסופיסטים בהמון (אנטיפון הוא יוצא דופן) והיעדר אמונה באלים – חלקם אתאיסטים וחלקם אגנוסטים. מדובר בהטלת ספק במסורת הדתית.
מדוע אנשים רצו לשלם כדי ללמוד אצל הסופיסטים?
למען מקסום אינטרסים אישיים: "דומני שהוא משתוקק לעשות לו שם במדינה וסבור הוא שיצליח ביותר אם יתחבר אליך" [316]. כדי שאנשים יצליחו לעשות רושם ושם לעצמם.
"כשיבוא אלי, לא ילמד אלא אותו דבר לשמו בא. לימוד זה הוא תבונה בעניינו שלו, שיכלכל את ענייני ביתו על הצד הטוב ביותר, ובענייני המדינה, שיהיה מסוגל ביותר לעסוק בעניינה למעשה וליחד עליהם את הדיבור." [318-9] – עיסוק ברטוריקה שיגרום לאדם להצלחה באסיפות העם ובתי המשפט.
פרותגורס
ראשון הסופיסטים והגדול מביניהם היה פרותגורס (485-415 לפנה"ס). בקטע שלפנינו מגיע אליו היפוקראטס, אשר הגיע מבית עשיר, וסוקרטס מנסה לשכנע את פרותגורס ללמד אותו. הדבר הראשון שניתן להבחין בו הוא ציונו של היפוקראטס כאדם עשיר, דבר אשר אומר לנו שהסופיסטים מבקשים כסף רב עבור לימודיהם, אליטיסטים לחלוטין. הם מלמדים, כך כתוב בהמשך, בעיקר איך לדבר ולהתבטא כדי שאנשים יקשיבו לך לא על פי כישוריך אלא על פי התבטאויותיך. סוקרטס מנסה לשכנע את פרותגורס לדבר בפני הקהל כדי שיוכל להפילו, ופרותגורס חושש לדבר בפני אחרים כיוון שלעיתים דבריהם של הסופיסטים עוברים על החוק. פרותגורס מזהה עצמו כאיש זר ונווד, אשר אינו מחויב לנורמות של אותו המקום בו הוא נמצא, ולימודיו את הצעירים עשוי להיות איום על המדינה, שכן הם עשויים לפעול על פי דעותיו ולא על פי הנורמות באותו מקום. הוא מונה עם הסופיסטים את האנשים אשר אחראיים להיווסדות הדת המסורתית. מה שמעניין את הסופיסטים הוא להגיע לאנשים העשירים באותה מדינה, ללמד אותם עבור כסף מה שיוכלו, ואז לעבור למקום אחר ללא שתהיה להם כל מחויבות או נאמנות. זהו מסוכן שכן הנוער עלול להיות מושחת מכך, אך ישנו גם איום כלפי הסופיסטים עצמם, שכן המקומיים עשויים לתעב אותם ולשנוא אותם ואף לנסות לפגוע בהם עקב כך. אין להם אמונה באלים המסורתיים גם אם הם משתמשים במושגים של דת.
בדבריו של פרותגורס ניתן לראות שהוא שם את האדם במרכז כמי שקובע ולא את האלים.
גורגיאוס
מסמל את ההתמקדות ברטוריקה. הוא ראה בה את הדבר המרכזי. חי לפחות במשך כ- 100 שנים, גיל מופלג יחסית.
גורגיאס בפעם הראשונה שהוא מדבר טוען שהרטוריקה עוזרת לבני אדם להיות בני חורין. יחד עם זאת היא נותנת לאדם כוח. החופש של פרט אחד הוא על חשבון של אדם אחר, קבלת החופש היא על ידי כוח שיש לאותו אדם. בחריצת דין או קביעת ההחלטה הסופיסט/רטוריקן רוצה להיות שם עם הכלי שיש בידו: כוח הדיבור.
יש הרגשה שמדובר בתועלת אישית ולא באיזו טוב כללי. הרטוריקה מאפשרת לבעליה לשלוט על אחרים ובתוך תיאור זה גורגיאוס מזלזל בעם ואומר שכוחה של הרטוריקה אינו מבוסס על תוכן הדברים, אלא רק על אמונה כלשהי בדברים שנאמרו.
כאשר מוצב הרופא בפני הרטוריקן, הרטוריקן יוצא עם ידו על העליונה, בשל כוחה החזק של הרטוריקה. בעל הכוח הזה ישפיע על מדיניות ופעילות, ללא קשר לתוכן אמיתי של דברים.
הקשר בין הרטוריקה והצדק
הצדק אינו אבסולוטי, והרטוריקה היא זאת שקובעת אותו. כך גורגיאס אומר לסוקרטס כי הרטוריקה. הוא טוען כי הרטוריקה היא כלי שעומד בפני עצמו. ולכן אין אפשרות להאשים את מורי הרטוריקה בשל פעולה לפי סטנדרטים שונים מהצדק.
סוקרטס טוען שגורגיאס לא עקבי בדבריו ומחד הוא אומר שהרטוריקה היא הצדק, ומאידך הוא אומר שהיא כפופה לנורמות מסוימות של צדק. סוקרטס עולה על התחבולה הזו, שאיתה גורגיאס מנסה לומר את דברו ואז להתחמק מהאשמה שעולה ממנו.
הנומוס והפיזיס
הפילוסופים והסופיסטים הדגישו את ההבדל בין נומוס ופיזיס. אבחנה זו אפשרה להם לבקר את החוקים והמשטרים הקיים בשם קנה מידה מוחלט. משמעות המושגים האלה הייתה שונה בקרב הפילוסופים והסופיסטים, וגם בתוך הסופיסטים היו חילוקי דעות על משמעות המושגים. הפילוסופים התייחסו לנומוס כמוסרי, אחדים מהסופיסטים התייחס לכך ככוח וכן הלאה. גם בפיזיס יכול להיות סטנדרט שונה לחלוטין.
הניסיון לקחת מתוך עיקרון של מהו הפיזיס ולהשליך מכך סוג משטר וסוג מנהיג הוא דבר שנמצא במחשבה המדינית לאורך המאות. יש מרכזיות למושגים אלה.
קאליקלס– התנגשות בין טבע וחוק.
דמות דמיונית. עבור אפלטון הוא מסמל את אב-טיפוס הסופיסט באופן קיצוני. אין אדם שהוא סופיסט שהיה מדבר כקאליקלס על עמדתו הקיצונית מתוך בושה ופחד.
לפי דעתו הצדק הטבעי הוא שהחזק ישלוט, ולדבריו החלשים התאחדו ויצרו את החוק שנותן להם את הכוח המעשי. ההשלכות של דברים אלה היא שהמצב הטבעי צריך להיות רודנות, ואילו הדמוקרטיה היא שלילית והיא מאפיינת את החלשים שקובעים את החוקים.
יש מקום אחד שלפיו הטבע והחוק לא מתנגשים, והוא הרודנות, שם החזק הוא זה שקובע את החוקים. הוא טוען שעל פי הטבע, ככל שהסבל רע יותר הדבר מגונה יותר. וסבילה מעוול נכנסת לכלל הזה. הוא מרגיש שלפי הטבע עשיית עוול היא דבר ראוי, ורק החוק מעניש מישהו על עשיית עוול. צריך להימנע מסבל, וכל דבר שעושים בדרך להימנעות זאת הוא מוצדק.
הוא טוען שהחלשים מגבילים את החזקים באמת בעזרת החוק. עשיית עוול פירושה על פי החלשים היא בקשת משהו שאין לך ויש לאחרים. קליקלאס מאמין שיש פערים גדולים בין בני אדם, והחזקים צריכים להמשיך להתחזק. השלטון החזק הוא ערך מרכזי בעיניו.
הנומוס והפיזיס בעיניו: בפיזיס החזק צריך לשלוט, הנומוס סותר את הטבע ומגן על החלשים. הוא חושב על האינטרסים של החלשים ולא של החזקים.
הצדק הטבעי הוא ערך המבטל את הצדק על פי החוק – [332] – הוא מתאר את תקומתו של אדם חזק שיצליח וישבור את החוק ורק כך ייצא הצדק על פי הטבע החוצה.
[333] – על פי הטבע כל פירות החלשים צריכים להיות שייכים לחזק, כלומר אין מדיניות חברתית כלל.
הביקורת על הפילוסופיה – הוא טוען שהפילוסופיה מתאימה לצעירים ולא למבוגרים. עבור צעירים היא מפתחת המחשבה אבל מבוגר העוסק בפילוסופיה הוא לא ממקסם את התועלת האישית שלו ולא מקדם את המעמד שלו, והוא גבר פחות גברי. הדבר החשוב ביותר הוא הכוח והאינטרס.
תראסימכוס
ידוע בעיקר בשל הופעתו המרכזית בספר הראשון של ספר המדינה. אצלו יש שתי גישות שונות להגדרה של הטבע מול הנומוס.
יש סתירה מכוונת בדברי תראסימאכוס מפני שהוא לא רוצה לומר בתחילה את מה שהוא מתכוון אליו כי הדברים נחשבים למגונים. העמדה הראשונה שלו הינה תיאורית, מי ששולט מעצם עניין שהוא שולט הוא החזק. אמנם לפי הפיזיס הוא אומר שהצדק מביע את התועלת של החזק, אך הגדרתו את החזק שונה מזו שראינו אצל קאליקלס. העמדה שלו היא תיאור של המציאות ולא תיאוריה.
העמדה השנייה היא עמדת מעבר שבה הוא מבדיל בין הצדק (אינטרס החזק השליט) ולבין העוול (שהוא אינטרס של האדם שאינו השליט) עד שהוא מגיע לעצתו שדומה לעמדתו של קליקלס והיא בעצם שכל אדם צריך לנסות למקסם את התועלת האישית שלו.
קליקלס היה אומר שהצדק הטבעי הוא מה שהאיש החזק עושה כדי למקסם את התועלת שלו, לעומת תראסימכוס שמדבר על כל אדם – כך שאם אדם נשלט הוא צריך לעשות דבר הנדמה כעוול כי הוא אינו מה שהשליט קובע, אך זהו הדבר הפיקחי לעשות – עמדה פריסקפטיבית – צריך לעשותה. הצדק מוגדר לפיו לפי השליטים אך לא כדאי לציית לו כי רק אנשים תמימים יצייתו לו והם יסבלו, רק אדם טיפש יפעל לפי הצדק שהוא נוגד את אינטרס האדם שאינו צדיק. יש רק נקודת זמן אחת בה מעשי צדק תואמים את האינטרס האישי – אך ורק כשליט.
סוקרטס מביא אותו למקום בו הוא אומר שהעוול הוא מה שצריך לעשות כדי להתקדם בסולם הדרגות בחיים. עמדתו לא רחוקה באמת מקליקלאס.
אנטיפון – 480-411
יוצא דופן, הוא לא אופייני לסופיסטים. הוא אתונאי ולא זר. הוא תמיד מדבר במישור האישי בטבע. הוא מדבר על הטבע לא של החזק אלא על הטבע כבסיס שוויוני. הוא מסתכל על הטבע ומוצא בו את המקום שיש בו בסיס אישי. לכל אחד בטבע יש אינטרס אישי, והם אינם עדיפים אחד על השני.
הדמיון בינו לבין הסופיסטים הוא ההתנגדות שלו לחוק. הוא רואה בחוק כמפריע לאדם למקסם את האינטרס האישי שלהם. הוא מוכן לסבול את החוק בשם דברים מינימליסטיים, אך הוא מבקר את החוק ברמה שפוגעת בשוויון. הוא קרוב לאנרכיזם מבחינה פוליטית, משום שהוא מניח שמצב הטבע היה מועיל לאדם. הערך העליון הוא אינטרס הפרט, כל פרט.
עצתו של אנטיפון היא שהחוק הוא בעל תפקיד, אבל אם מישהו חושב שהוא יכול להתחמק מעונש, עדיף שלא יקיים את החוק. אם נדמה שאי אפשר להתחמק, יש לקיים את החוק. השיקול הוא תועלתני, המטרה היא הנאה. הוא מבדיל בין הנומוס לפיזיס. הוא טוען שאת חוקי הטבע יש לקיים, ולטענתו הנומוס נמצא בניגוד לטבע. הוא טוען כי לציית לחוק הוא פחות מועיל מאשר לא לציית לחוק.
החוק מפריע לטבע, ומונע מהאדם את ההנאות שהן חלק מהטבע. בטבע יש אפשרות להגשמה עצמית. הוא טוען לראשונה כי התנהגות היוונים בחוסר שוויון כלפי מי ששונה מהם, הופכת אותם לברברים. זאת למרות שכולם שווים, כולם נולדו בחסד הטבע. העובדה שמתייחסים לאנשים אחרים על פי הנומוס ולא הפיזים זה דבר רע ופוגע. ההתייחסות היא לכיוון שוויון.
