גורגיאס
עיקרי הדיאלוג:
מהי רטוריקה? גורגיאס הוא רטוריקן וסוקרטס שואל באיזה עניין עוסקת פעילותו? הוא מביא כדימוי את האריגה העוסקת בייצור בגדים, מוסיקה בשירים. גורגיאס משיב ברוח זו שפעילותו עוסקת בדיבור. איזה דיבור שואל סוקרטס וזה עונה – בדיבור המפתח את יכולת הדיבור. כלומר, ישנו ניסיון הגדרה כללי.
ניסיון הגדרה ספציפי יותר, ראשון: דיבור על מה שואל סוקרטס? כפי שהרופא מדבר על רפואה אז במה שונה הרטוריקה משאר האומניות המלמדות דיבור על אותה אומנות? גורגיאס משיב ששאר האומנויות עוסקות בעבודות כפיים ואילו הרטוריקה בדיבור עצמו. סוקרטס מביא דוגמא נגדית: המתמטיקה. אזי מה הנושא של השיח ברטוריקה?
ניסיון הגדרה שני: גורגיאס עונה כי הנושא הוא: צדק ובדיבורים החשובים שבענייני האדם. סוקרטס מנגד: עושר, בריאות ויופי הם העליונים שבענייני האדם ובהם עוסקים איש העסקים, הרופא והמעמל והרי הם אינם עוסקים ברטוריקה.
ניסיון הגדרה שלישי: לימוד יכולת השידול (או שכנוע) בעניינים שמן הצדק ומן העוול. סוקרטס בשלב זה מגדיר שני סוגים של שכנוע:
- אמונה – כלומר, שכנוע ללא ידיעה
- ידיעה מתוך אמת
ניסיון הגדרה רביעי: רטוריקה היא אמנות השידול המקנה אמונה בדבר מה צודק ואיננו צודק.
גורגיאס מנסה לשכנעו ומביא את הדוגמא על אחיו הרופא שביקש ממנו לשכנע את החולה לעבור ניתוח.
סוקרטס ממשיך את הויכוח עם פולוס וטוען כי הרטוריקה היא אומנות כפי שהבישול הוא אומנות ועל כן אין היא ענייו 'נאה' (kalos) כפי שגורגיאס טוען שהיא. הוא מאשים את הרטוריקה בחקיינות כשם שהבישול מתיימר להיות רפואה אזי הרטוריקה מתיימרת להיות מדע המדינה. על כן, פולוס מנסה את מזלו בהגדרת אומנות הרטוריקה. סוקרטס מסביר כי כוח הוא דבר טוב לבעל הכוח רק אם יש לו תבונה. הוא ממשיך ואומר כי אנשים עושים דברים לשם מטרה מסדר שני (למשל נוטלים תרופה לשם הבריאות ולא לשם נטילת התרופה) כלומר אנשים פועלים לשם הטוב. סוקרטס טוען ופולוס מסכים כי הטוב בעיניו הוא שאדם עושה את שנראה לו ולפי תועלתו, כלומר להיות בעל כוח גדול וכי הרע הוא ההפך ורפיון יד.
גורגיאס מכנה עצמו 'נואם' ולא סופיסט (orator). בדיאלוג פרותגורס הוא טוען כי הוא מלמד את 'אומנות החיים', כלומר את ה-techne, "איך" לחיות את החיים הטובים. זוהי אם כן, גם עמדתו של גורגיאס, ללמד את אומנות הנאום. אמנות הנאום היא חשובה ביותר בתרבות יוון, הלוגוס. בשלל הגדרותיו גורגיאס למעשה טוען כי כשם שהוא מלמד כישור זה כך הוא גם ניתן ללמידה, כלומר זוהי אומנות ניטרלית וכל הלומד אותה צריך להשתמש בה לטובה. כלומר, ישנה הפרדה בין מטרה ואמצעי. טוען גורגיאס שמי שרוצה לשכנע אדם במשהו, פונה אל גורגיאס וזה מספק לו את האמצעי ועל כן אין הוא אחראי לניצול לרעה של כישור זה. (הוא נותן כדוגמא את מי שמלמד את אומנות האגרוף). סוקרטס מבדיל בין אמונה לידע ואנו מבינים שעבור גורגיאס האמת האבסולוטית אינה רלוונטית אלא רק האמת הסובייקטיבית של הנואם. זאת כמובן בניגוד לאמונותיו של סוקרטס באמת האבסולוטית לשמה, בערך האובייקטיבי של האמת. סוקרטס מנסה לשכנעו כי לימוד הרטוריקה אינה אלא לימוד להשגת מטרות אישיות ולא לימוד לחיים הטובים או הראויים. זהו מוסר של נומוס. וכפי שפרותגורס טען: "לכל דבר האדם הוא המידה" אזי גם כאן – מה שהאדם רוצה הוא מה שנכון. גורגיאס הנבוך מתבייש להודות כי למעשה אין הוא מלמד איך לחיות את החיים הראויים.
אבל מה הם החיים הראויים לפי סוקרטס? לפי גורגיאס הם השגת התועלת עבור עצמך כפי שהתועלת נראית לך מה ששוב מדגיש כי הוא מלמד אמצעי ולא מטרה. זו סתירה לגישתו של סוקרטס שהחיים התבוניים הנם מטרה בפני עצמה. כי אם הרטוריקה היא מטרה אזי התבונה היא אמצעי… כלומר, גורגיאס איננו עקבי. והרי עבור סוקרטס החיים התבוניים הם חיים ללא סתירות שמשיגים אותם על ידי תבונה. התבונה המטרה.
ואז מתערב פולוס. זה טוען כי גורגיאס טעה בהגדרתו את הרטוריקה וכי התבייש לומר כי למעשה מסייע לאדם להשיג את מה שרוצה ומה שטוב לו כמו הטיראן. אך טוען סוקרטס כי הטיראן אינו עושה את מה שרוצה אלא מה שנדמה לו שרוצה כי הרי לפי סוקרטס – אף אדם אינו עושה עוול מרצונו… אך עבור פולוס אין הבדל בין מזיק לרע ובין טוב למועיל, הטוב והרע הנם מונחים של תועלת גרידא. יתר על כן מגדיר הוא את הטוב כבעל כוח. וסוקרטס מנגד – מביא הוא דוגמא של איש עם פגיון בשוק שיש לו הכוח להרוג כל אחד כלומר, בעל כוח ורע. יש כאן שוב הפרדה של נומוס ופיזיס. הנומוס הוא הטוב בעיני החברה, התועלתנות ולווא דווקא מה שטוב לפי הטבע. על כן, לפי פולוס, מטרה יכולה להיות טובה מעצם היותה טובה או שיכולה להיות טובה עבור אדם מסוים. אדם לא יכול לטעות במטרה אלא באמצעי שהרי המטרה היא עשייה לפי רצונו של האדם.
סוקרטס משווה את הנפש לכינור שכאשר יש בה סתירות אזי אינה בהרמוניה. הוא פוצח בנאום בו מבטא את דעותיו על החברה והחוק (אותן תיארנו בחלק הקודם על הסופיסטים). סוקרטס נותן מעין פתרון לכל הויכוח על הפיסיס-נומוס ואומר כי יש לחיות בתבונה וסדר, לסדר את הרצונות לפי עדיפות כשהסדר מכתיב את האמצעי. התבונה אם כן, היא ארגון תכליתי ואדם הפועל באופן תבוני ידע לסדר את רצונותיו (על כן למשוגע אין סדר בנשמתו). בריאות הנפש היא המטרה העליונה המכתיבה לאדם כיצד לחיות.
מוטיב הבושה –הבושה אצל אפלטון היא ה'שארית' האחרונה של התבונה. גורגיאס חש בושה לאור הסתירה שהתגלתה בדבריו: הרטוריקה מלמדת דיבור בעניינים של צדק מחד ונותנת כלים לאדם להשתמש בה גם לעוול מאידך. קאליקלס טוען שגורגיאס ופולוס התביישו לומר את מה שבאמת חושבים. הבושה היא שגרמה כביכול, לבני השיח של סוקרטס לומר דבר והיפוכו.
