מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו – סיכומים: התפרקות יוגוסלביה

המקרה היגוסלבי

בלקניזציה= ניצול ופילוג אתני קיצוני מאד

מדינות הבלקן- בולגריה, רומניה ויגוסלביה

הבלקן לא עבר את תהליכי המודרניזציה שמיתנו את האלימות הפוליטית ועל כן האלימות הפוליטית תמיד היוותה פיתרון בבלקן.

כאשר ההונים כבשו את אירופה נוצרו ערבובים בין שבטים שהיו מעורבים במלחמות רבות במאה ה11. יש התנגשות בין הכנסייה המזרחית לקתולית ובמאה ה13 וה14 יש התנגשויות בין מוסלמים לנוצרים ונוצרת קבוצת מתאסלמים בשלח העובדה שבשביל להיות בעל קרקעות צריך להיות מוסלמי. בגלל המפגש בין צפון דרום מזרח ומערב נוצרים, קתולים, מוסלמים- נוצרת צומת דרכים של הרבה מלחמות המתורגמות לזיכרון היסטורי של מיתוסי גבורה.

כמוסד מדיני ,יגוסלביה (הסלבים הדרומיים) קמה ב1917 כעיר מלוכה שתחתיה תגור אוכלוסייה עם קבוצות אתניות רבות. קבוצות אלה היו מחולקות ביניהן עם שיוכים דתיים- 45% נוצרים אורטודוקסים, 40% קתולים ו15% מוסלמים. במדינה 4 שערי מטבע שונים, 4 רשתות רכבת נפרדות שאין ביניהן חיבור ו4 מערכות משפט שונות. הבעיה מתגברת כתוצאה מרגשות עליונות ונחיתות במדינה- הצפון נתפס כיותר מפותח והדרום שהושפע מהעות'מאניים   היה פחות מפותח ואנלפבתי. החלוקה האתנית לא חפפה את החלוקה לאזורים- האוכלוסייה הייתה מעורבת בתוכה בצורה שכמעט אין אפשרות לחלק באופן שיהיה מקובל על כולם בצורה סבירה.

הדמוקרטיה לא הייתה יציבה והמלך החליט להפוך את הדמוקרטיה לדיקטטורה ב1929. האוכלוסייה ברובה לא הייתה מרוצה מההחלטה של המלך והמיעוט הקרואטי הקים תנועה שהקראת ostash שמתחילה לפעול נגד השלטונות וב1934 היא מתנקשת בחיי המלך כשהוא מבקר בפריס. הסיפור מקבל תפנית במהלך מלחמת העולם השנייה ב1941 כאשר הנאצים פולשים ליגוסלביה. הכיבוש הגרמני יטביע חותם משמעותי שעד היום הוא מהווה צידוק מרכזי ביגוסלביה.

האירועים המרכזיים:

1. סלובניה משולבת ברייך השלישי, קרואטיה הופכת למדינה עצמאית ובת ברית של גרמניה, מקדוניה גם כן הופכת לבת ברית של גרמניה ואיטליה, סרביה מצויה תחת כיבוש צבאי נאצי ודלמטיה ובוסניה מסופחות לאיטליה.

2. הארגון ostasha הופך לארגון השולט בקרואטיה ומתחיל שם טיהור אתני של כל מי שאינו קרואטי- סרבים, יהודים, צוענים וכו'… מדובר בסדר גודל של חצי מליון נספים.

3. בסרביה קמה המחתרת הצ'טניקית (chetnik ) שמנסה לעשות את אותו הדבר בסרביה כנגד הקרואטים והנאצים. מחתרת זו הייתה מאורגנת ביחידות צבא.

4. הפרטיזנים- מחתרת קומוניסטית שמאורגנת ע"י יוזף ברוז' הקרואטי שכינוי המחתרתי tito . מה שמאפיין את הפרטיזנים הוא שאין להם אחידות אתנית וטיטו מנהל מאבק מאד יעיל נגד הנאצים, האיטלקים והמחתרות שרצו לחסל אותו. מדובר בתנועה אפקטיבית ביותר בסרביה, במאברק נגד הנאצים כאשר בשנים 1943-1944 טיטו צובר יותר ויותר כוח וב1944 הוא כובש את בלגארד מידי הנאצים.

בסוף מלחמת העולם השנייה הנאצים מובסים ונותרים שני מיתוסים עיקריים:

א. מיתוס היריבות והשינאה האתנית- סרביה מול קרואטיה מול הבוסניים

ב. מיתוס האחדות הקומוניסטית המנצחת- טיטו טען שהוא תחת הדגל הקומוניסטי הצליח לטחד את כולם ללא הבדל אתני.

טיטו שחרר את יגוסלביה לבדו ולכן דריסת הרגל הקומוניסטית מניעה שם- המדינה מתעצבת ע"י 6 רפובליקות המרכיבות את יגוסלביה:

1. סלובניה
2. בוסניה
3. מקדוניה
4. סרביה
5. קרואטיה
6. מונתנגרו

**ליד הגבול עם אלבניה ישנו חבל קוסובו ובו קבוצת מיעוט אלבנית, מוסלמית- יחידה אתנית זו נקראת פרובינציה שהיא חלק מסרביה אך בעלת אוטונומיה חלקית בתוכה.

התחושה הסרבית היא שהפדרציה היגוסלבית גזלה  מהם את הניצחון במלחמת העולם השנייה. תחושה זו מתגברת כאשר טיטו מוציא להורג ב1946 את יריביו מהמחתרת הצ'טניקית. הכול מתרכז באישיותו של טיטו המנהיג, השולט בצבא, במפלגה ובכל הרפובליקות. הגישה שהוא מגבש נקראת "סוציאליזם של שוק"- גישה ייחודית שרעיונה הוא שיש לנו ניהול עצמי של ארגוני עובדים ומפעלים אך לא כלכלה חופשית לגמרי. הגורם המייצב חוצה הגבולות ביגוסלביה היה המפלגה הקומוניסטית שדיכאה כל פעילות לאומנית פורמלית והיא זו שהקצתה זכויות לפרובינציות השונות. בשנת 1974 טיטו מגיע למסקנה שהוא עתיד למות ואז הוא עולה על רעיון "הנשיאות הקולקטיבית"- בכדי לשמור על יגוסלביה מאוחדת יש להקים מועצת נשיאות פדרלית בה ישבו 6 נציגים- נציג מכל רפובליקה , שמתוכם יבחר בכל שנה נשיא מכהן- ברוטציה. טיטו צדק בכך שאינו בן תמותה ועכן ב1980 הוא נפטר אך הוא טעה בכך שהמפלגה תמשיך לשמש כדבק ליגוסלביה. בעצם טיטו עצמו שימש הדבק והחזיק את המפלגה על ענפיה מצד אחד ואת הצבא על ענפיו מצד שני. הוא נתפס כמשחרר הגדול של יגוסלביה הן מהיטלר והן מסטלין ולאחר מכן, כאשר נפטר יגוסלביה החלה להתפורר.

 ב1981 החלו בעיות בקוסוב כאשר המיעוט הסרבי שלט כלכלית, תרבותית ופוליטית לעומת הרוב האלבני. מתחילה שם פעילות לאומית ענפה של האלבנים ודרישה להכרזת החבל כרפובליקה ולא רק כפרובינציה ואף דרישה למתן ביטוי לרוב האלבני שבחבל. לקוסובו זיכרון היסטורי חשוב מאד- ב1389 התנהל שם קרב קוסובו בין הסרבים לעות'מאניים ויש בו יום חג לאומי בו הם מעלים על נס את הגיבורים הגדולים שמתו על מלחמת החירות. קוסובו משובצת בעשרות מנזרים דתיים שהם האוכלוסייה הנוצרית באזור האלבני וברור לסרבים שאם ינתן לרוב האלבני מה שהוא דורש, הסרבים יפגעו. בשנת 1986 נשלח סלובדן מולוסביץ melosevic, מנהיג יגוסלבי, להשליט סדר בקוסובו.    בשלב זה סלובן מלוסביץ הוא קומניסט אשר בעצם הוא לאומן סרבי הפועל תחת חסות המפגלה הקומוניסטית ומטרתו להפוך את יגוסלביה למדינת הסרבים. הוא מדכא את המרד בקוסובו ביד ברזל, באלימות והפוך לדמות פוליטית דומיננטית. בתוך המפלגה נאמניו הופכים לכוחות הדומיננטיים בקוסובו ובסרביה. מילוסוביץ הופך תוך שנתיים למנהיג הקומוניסטי החזק ביותר ביגוסלביה ויש לו שליטה בכל התחומים ובכללם גם בצבא. הצבא נאמן לו באופן אישי ולא לממשלה הרשמית ובסוף 1988 הוא נבחר מטעם המפלגה להיות נציג סרביה במועצה הנשיאותית ושנה לאחר מכן הוא נבחר לנשיא יגוסלביה.

מלוסוביץ הוא אנטי דמוקרט, אנטי ליברל ,אנטי מערבי ואנטי קתולי כי הוא שייך לכנסייה המזרחית. הוא מאמין בהגמוניה סרבית לא רק פוליטית ולכן טיהור אתני לא פסול עבורו. בשלב בו הוא הופך למנהיג יגוסלביה תגובות הנגד מגיעות במהירות:

1. סלובניה- נמצאת בצפון, אין לה גבול משותף עם סרביה ולסלובניה, דורשת מן המועצה הנשיאותית להבטיח את זכויותיה כרפובליקה (סלובניה נתפסה כעשירה ומפותחת יותר). הדרישה של סלובניה היא להכניס לחוקה היגוסלבית טענה שהאוטונומיה הסלובנית תישמר בכל מחיר והממשלה לא מוכנה להיענות לבקשה ולכן יגוסלביה מכריזה על סלובניה חרם כלכלי שבעקבותיו מודיעה המפלגה הקומוניסטית של סלובניה שהיא מנתקת את עצמה מהמפלגה היגוסלבית.
2.  קרואטיה- חודשיים לאחר האירועים בסלובניה, נבחר בקרואטיה כנציג מקומי, בחור בשם tulgman – פריו תולג'מן נבחר לנשיא קרואטיה והדבר הראשון שהוא עושה הוא להניף מעל בניין הפרלמנט בקרואטיה את הדגל המשובץ- דגל האוסטטים- המפלגה הפרו נאצית ששימשה רוצחים אגרסיבים במלחמת העולם השנייה. במעשה זה המסר שהוא שולח הוא שהוא צועד לעבר עימות אלים מול יגוסלביה וברגע שהדגל מונף, בתוך קרואטיה יושבים הרבה מאד סרבים המשתכנים במחוז קראינה ואנשי המחוז דורשים אוטונומיה סרבית בתוך קרואטיה אשר רוצה אוטונומיה בתוך יגוסלביה. בחורף 1990 קבוצת הכדורגל של הכוכב האדום בלגארד(מליציה של מיולוביץ שבכל משחק פותחת באלימות כלפי כל  קבוצה שאינה סרבית) מגיעה לשחק בקרואטיה ובמשחק זה מתחילות מהומות. כוחות הביטחון הסרבים שמהווים חיץ בין הקהל לשחקנים מתחילים להליא את מכותיהם על האוהדים הקרואטיים. שחקן קרואטי פותח באלימות כלפי השוטרים הסרבים ונוצרת מהומה. המשטרה הקרואטית נשלחת במסוקים לדכא את המהומות אך חיל האויר היגוסלבי מיירט את המסוקים. כך בחורף 1990 מתחילה מלחמת יגוסלביה- המלחמה בין יגוסלביה לקרואטיה כשהצבא היגוסלבי הוא בידי הסרבים והקרואטים מאורגנים רק במליציות ולכן יש יתרון בולט לסרבים. הקרואטים מנסים לרכוש נשק עבור המשטרה שלהם ממדינות מסביב אשר יש להן עודפי נשק מהמלחמה הקרה. ביוני 1991 מתקיים משאל עם תחת המלחמה, ובו מחליטות שתי המדינות על עצמאות- סלובניה וקרואטיה. בינתיים המלחמה ממשיכה להתנהל, קרוב ל200000 קרואטים מגורשים מבתיהם, הסרבים משתלטים על כשליש מקרואטיה , המוני קרואטים נרצחים ומוטל מצור על הערים הכבושות. שנתיים לאחר המלחמה, 1992, האו"ם נכנס לתמונה ולמעשה פורש כוחות שלו בין קרואטיה ליגוסלביה וכך מפסיק את המלחמה. בשלב זה האו"ם נותן הכרה דיפלומטית לשתי המדינות.
3. בוסניה- חבל ארץ דרומי הכולל את ההרכב האנושי הבא: 45% מוסלמים, 35% סרבים, 20% קרואטים. המוסלמים רוצים שבוסניה תהיה עצמאית, הסרבים רוצים שבוסניה תהיה חלק מסרביה והקרואטים רוצים שבוסניה תהיה חלק מקרואטיה. ב1990 נבחר מנהיג חדש מוסלמי המייצג קו בדלני ובעקבות בחירתו הסרבים של בוסניה פורשים מהפרלמנט המקומי. ב1992 מכריזה בוסניה על עצמאות מתוך תקווה שהאו"ם יכיר בה אך האו"ם לא עושה כן וכך גם יגוסלביה אשר שולחת נציג שנקרא רקומלביץ, אשר מבצע רצח עם במוסלמים ובקרואטים. הצבא היגוסלבי מזרים כוחות לבוסניה כדי למנוע עצמאות. יש צבא קרואטי שמסייע לקרואטים בבוסניה וחוץ מהם יש 3 מליציות מקומיות- מוסלמית, סרבית וקרואטית- וכולם נלחמים אחד בשני. יש סדר גודל של מליון וחצי פליטים וסרייבו מופצצת באופן קבוע אך למרות כל זאת העולם שותק במשך שלוש וחצי שנים של מלחמה. באיזשהו שלב המליציה הסרבית בקוסובו תפסה 350 אנשי או"ם, קשרה אותם לגדרות והשתמשה בהם כמגן אנושי. מולוסוביץ רואה בשלב זה שהמליציות הסרביות יוצאות מכלל שליטה והוא מזמין את נאט"ו לסיוע- ההתקפה הגדולה ביותר שנאט"ו באודותיה. האירוע הטרגי ביותר היה רצח המוני בעיר פברימיצה, שהיווה הטריגר לכניסתו של נאט"ו ליגוסלביה. ב1995, בעקבות המתקפה האגרסיבית נאט"ו מגיעים להחלטה שיהפכו את בוסניה לסוג של פדרציה שבתוכה שני אזורים- בוסניה והרפובליקה הסרבית המהווה עיר מקלט לפושעי מלחמה. החלטות נוספות שהוחלטו היו להעמיד לדין פושעי מלחמה ולהשיב פליטים לבתיהם- החלטה לא הגיונית בשל הערבוב האתני העצום והתיעוב הרב של הקבוצות האתניות אחת כלפי השנייה.
4. מלחמת קוסובו השנייה- ב1996 מחליטים הקוסובואים שזה הזמן להכריז על עצמאות ומקימים ארגון גרילה- "צבא לשחרור קוסובו" ומלוסוביץ רואה בכך הכרזת מלחמה ושוב נאט"ו נקראת להתערב ומגיעה למסקנה שקוסובו תקבל אוטונומיה יחסית מיגוסלביה ובחסות כוחות נאט"ו הצבא הסרבי עוזב . רק אז מתחילה השחיטה האמיתית של הקוסובואים את הסרבים שבקוסובו.

ב1996 מלוסוביץ אינו נשיא יגוסלביה והוא מועמד לדין בהאג על פשעי מלחמה. ערב משפטו הוא חוטף התקף לב ונפטר ובאותה שנה ההחבל ארץ מונטנגרו, שהוא האחרון שנותר ביגוסלביה- מכריז על עצמאותו.

בפברואר האחרון הכריזה קוסובו בפעם השלישית על עצמאות באופן חד צדדי אך האו"ם לא קיבל את הכרזתה והחל ויכוח מאד גדול על כך שאם כל חלק שרוצה עצמאות ידרוש עצמאות אנו נגיע למצב שבו יש המוני מדינות בעולם.

לקחי הסיפור היגוסלבי:

1. הלאומיות עדיין לא מיצתה את עצמה
2. האינטרס הלאומי לא תמיד מניע אנשים
3. לקחי מלחמת העולם השנייה לא נלמדו (רצח עם והעם שתק)
4. משאל עם שאמור לתת תוקף לדברים מסוימים עשוי לגרום למלחמה.

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו – סיכומים