ב"לב החשכה" של ג'וזף קונרד קיים סיפור מסגרת המופיע בפתיחת הספר, בסופו ובמספר הפסקות קצרות במהלך הספר. הדובר בסיפור המסגרת הוא אנונימי, אחד המלחים על סיפון המפרשית "נלי", שמאזין לסיפורו של מרלו וכל הספר הוא למעשה דיווחו של אותו מלח על דבריו של מרלו שמובאים כציטוט. במקרה זה סיפור המסגרת מובא בידי מספר שונה מזה של הסיפור העיקרי ובזמן התרחשות אחר מזה של העלילה המרכזית. סיפור המסגרת ב"לב החשכה" ממקם את מועד הדיווח אודות הרפתקאותיו של מרלו בנהר הקונגו בעת מאוחרת להתרחשותן ובכך מעניק לדברים מעמד של רטרוספקטיבה ומציב את מרלו במעמד של מספר לאחר מעשה. עוד משמש סיפור המסגרת בכדי לתאר ולאפיין את מרלו, למשל דרך תיאורים פיזיים שלו ("צבע פנים צהוב, גב זקוף…" (עמ' 8)) או דרך יחסם של המאזינים אליו ("נגזר עלינו לשמוע… על אחת החוויות הבלתי פתורות של מרלו" – עמ' 13). ב"לב החשכה" משמש סיפור המסגרת גם בכדי ליצור הקבלות וניגודים בין אלמנטים בשני הסיפורים ובייחוד להדגיש את ההשוואה בין נהרות התמזה והקונגו ואת הקרבה בין מרלו וקורץ (כמו למשל הדמיון הפיזי בתיאוריהם).
סיפור המסגרת ב"לב החשכה" בו מביא מלח אנונימי את דבריו של מרלו ממקם את מועד מסירת הסיפור בעת אחרת ומאוחרת יותר ממועד התרחשותו וכך מוצג מרלו כדובר שכבר בתחילת הסיפור יודע את סופו וכבר מחזיק במסקנות הנגזרות ממנו וכך הוא נמצא במעמד של מספר לאחר מעשה. אך קונרד על פניו אינו מנצל את החירויות הניתנות למספר מסוג זה כגון קפיצות בזמן או שרבוב מסקנות ותובנות שנרכשו בשלב מאוחר יותר כבר בשלבים הראשונים. כך אופי סיפורו של מרלו הוא ברובו כרונולוגי וכמעט ללא הקדמת המאוחר. עם זאת, בסיפורו של מרלו ניכרת למן תחילתו הן סלידה מהתרבות המערבית והקולוניאליזם והן ציפייה להארה כלשהי שיספק לו המסע לאפריקה (פגישתו עם קורץ מתוארת בתחילת הספר (עמ' 13) כ"שופכת אור על כל הסובב אותי – ועל מחשבותיי"). לטעמי ניתן לתהות בצדק האם תחושות והשקפות אלו אינן למעשה תוצאות המסע ולא כאלו שליוו אותו לכל אורכו למן תחילתו. כדוגמה אחת ניתן להביא את התייחסותו של מרלו לבריסל בראשית הספר כעיר המזכירה לו "תמיד… קברים מסוידים" (עמ' 16), דימוי המכוון לציטוט מהברית החדשה ומשמעותו חזות נאה ללא תוכן. התייחסות זו לבריסל אינה מוסברת ומנומקת בתחילת הספר אך כאשר היא חוזרת על עצמה בסופו (עמ' 106) היא כבר מובנת בנקל על רקע הדברים שסיפר מרלו. במילים אחרות, גישתו של מרלו כלפי המערב (שלילית) וכלפי חווייתו (מאירה) אינה משתנה ומתפתחת לאורך הספר אלא נותרת קבועה למדי מראשיתו ועד סופו, סיפור המעשה משמש להנמקת אותן השקפות והסברתן. מאפיין זה של "לב החשכה", לדעתי, עומד בקנה אחד עם היותו של מרלו מספר לאחר מעשה.
ב"לב החשכה" מתקשר סיפור המסע במעלה הקונגו אל ה"תופת" של דנטה אליגיירי. העמקתו של מרלו אל תוך לב אפריקה מרמזת להקבלה לירידתם של דנטה ווירגיליוס אל מעמקי השאול דרך מעגלי החוטאים השונים עד לפגישתם עם השטן בכבודו ובעצמו. הרמזים המוליכים לזיהוי מבנה-העל הם למשל התייחסותו של מרלו אל אנשי תחנות הסחר השונות כ"שדים" (עמ' 33), "מפיסטופלס" (41) ותיאור הצליינים כ"מכרכרים באור, בזרועות מורמות" (עמ' 37) המרמז לשדים. כך גם מתואר קורץ, הוא כביכול השטן עצמו, כיושב "על כס גבוה בלב השדים של הארץ" וכנראה כמו ביקש לבלוע את העומדים מולו, תיאור המתקשר לדמות השטן ב"תופת" הלכוד באגם קפוא וטורף את החוטאים. בעמ' 27 אף נותר מרלו רמז מפורש באומרו "נדמה לי שפסעתי אל התחום הקודר של איזו תופת". האינטנסיפיקציה של המסע במעלה הנהר שבמהלכו נעשות הדמויות קיצוניות יותר, האפלה גדולה יותר וההתקדמות צרה ואיטית יותר מרמזת למבנה של "התופת" של הירידה במעגלי השאול ההולכים ונעשים צרים יותר. השימוש שעושה קונרד במבנה-העל המיתי המתייחס ל"תופת" נותן לסיפורו מימד אוניברסלי של תהייה על מהות הקיום האנושי ממש כמו השאלות שאליהן נדרש דנטה.
המבנה המקביל הבולט ב"לב החשכה" הוא זה העורך אנלוגיה בין מרלו וקורץ. תיאוריהם של הללו, הן הפיזיים והן של ההתייחסות אליהם, מרמזים על דמיון בין השניים. כך מרלו מתואר כדומה "לפסל של אליל" (עמ' 8) וכך גם קורץ אליו מקריבים הילידים קורבנות משל היה אליל (עמ' 75). הן קורץ והן מרלו מתוארים כאנשים יוצאי דופן ומוכשרים ודודתו של מרלו מתייחסת אליו כאל "ברייה כשרונית ומיוחדת" (עמ' 21) בעוד שקורץ נחשב בעיני מנהל החשבונות ל-"אדם מיוחד במינו" (עמ' 30). אלמנטים נוספים היוצרים את ההקבלה בין השניים כוללים את העובדה שלאחר שקורץ נקבר מספר מרלו כי גם אותו "כמעט קברו" (עמ' 104), וכן את היות שניהם בשלב מסוים קול בלבד (מרלו – עמ' 43, קורץ – 72, 91, 102). כמו כן מכוון הספר להעמקת הזיקה בין שתי הדמויות דרך כמיהתו של מרלו אל הג'ונגל ומסתריו ובייחוד להיטותו להיפגש עם קורץ שהופכת לא רק למטרתה הטכנית של ההפלגה אלא גם למטרתו הפסיכולוגית של הקברניט. ועם זאת כל הזהות הבין מרלו וקורץ באה בכדי להדגיש את השוני הבולט שבניהם והוא שבעוד שקורץ מצא את סופו בג'ונגל, מרלו חזר בכדי לספר את סיפורו. קורץ ומרלו דומים ונמצאים באותו מצב אך בעוד שקורץ נכנע לגו'נגל ואיבד את מוסריותו הרי שמרלו שרד ושמר על עשתונותיו וכך זכה לחזור ולספר את סיפורו ברבות הימים.
