קרל פופר \ השערות והפרכות
פופר בא לנסות ולהבדיל בין מדע ובין מדע מדומה- בין שיטה אמפירית ובין שיטה המשתמשת התצפיות ובניסויים, אך אינה עומדת באמות מידה מדעיות. התחושה, כי תיאוריות כמו המרקסיזם, הפסיכולוגיה האינדיווידואלית והפסיכואנליזה מתחזות למדעים, אך יש להן יותר במשותף עם מיתוסים פרימיטיביים מאשר עם מדע. לתיאוריות אלה כוח מבאר ומאמיניהם מצאו להן אישושים בקלות. לטענת פופר, ניתן לפרש כל מקרה ע"פ תיאוריות אלו ומכאן חולשתן. הוא משווה אותן לתורת היחסות של אינשטיין. תחזיותיו של אינשטיין כרוכות היו בסיכון- אם התצפית מוכיחה כי התופעה אינה קיימת, הרי שהתיאוריה מופרכת. זאת בשונה משלושת התיאוריות הקודמות, המתיישבות עם כל צורת התנהגות אנושית, כך שכל התנהגות מאמתת אותן.
פופר מגיע למספר מסקנות:
- ניתן להשיג אישושים כמעט לכל תיאוריה, אם רק מחפשים כאלה.
- אישוש תקף הוא רק אישוש של תחזית הכרוכה בסיכון.
- תיאוריה מדעית טובה היא זו האוסרת על התרחשות דברים מסוימים.
- תיאוריה ששום אירוע אינו יכול להפריכה אינה מדעית.
- מבחן אמיתי של תיאוריה הוא ניסיון להפריך או לסתור אותה.
- ראיות מאששות הן רק כאלה שהושגו בניסיון לא מוצלח להפריך את התיאוריה.
- הוספה של פירוש מחדש הד הוק לתיאוריה ע"מ להצליח לאששה הורס את מעמדה המדעי.
הקריטריון לקביעת המעמד המדעי של תיאוריה הוא האפשרות לסתור או להפריך או לבחון אותה. קריטריון זה בא להפריד בין הטענות של המדעים האמפיריים לבין שאר הטענות= "בעיית התיחום"– שפתרונה הוא המפתח לפתרון רוב בעיות היסוד של הפילוסופיה כמדע.
"בעיית האינדוקציה": ע"פ יום (תיאוריה פסיכולוגית)- אין כל אפשרות להסיק תיאוריות או לספק להן הצדקה רציונאלית מתצפיות. זאת משום שהתצפיות נותנת מושג רק על מה שנצפה בפועל. ע"פ התיאוריה של יום, רק למה שנראה לנו כהישנות , המבוססת על מה שנראה לנו כדמיון, מותר להשפיע עלינו.
הישנות אינה יכולה להיות מוחלטת, אלא מקרים בעלי דמיון זה לזה. לפיכך- הישנות קר מנקודת מבט מסוימת. מכאן- חייבת תמיד להיות תחילה נק' ראות ורק אחריה הישנות. כלומר- לא אירועים דומים כי אם פירושים דומים.
פופר משליך- תיאוריות מדעיות אינן תמצית של תצפיות אלא המצאות- השערות שיש להעמידן למבחן ולדחותן אם לא יתאמו לתצפיות.
תצפית היא עניין סלקטיבי, תלויית משימה, אינטרס, נק' ראות. אפשר לסווג אוביקטים והם נעשים דומים או שונים בהתאם לצורך.
לכל יצור חי "צפיות מולדות", אך הן עשויות להיות מוטעות. אחת מהן היא הנטייה לחפש סדירות. הנטייה לחפש סדירות מוליכה לחשיבה ולהתנהגות דוגמטית, לחיפוש אחר סדירויות גם כשאינן. נסיון ובגרות עשויים להצמיח גישה זהירה ובקורתית ולאו דווקא דוגמטית. הגישה הדוגמטית קשורה לנסיון לאמת חוקים ותבניות ע"י נסיון לאששם, אפילו עד כדי התעלמות מהפרכות. הגישה הביקרתית מוכנה לבחון אותם ואף לסתור אותם. מכאן- גישה בקורתית= גישה מדעי. גישה דוגמטית= גישה מדעית מדומה. הגישה הביקורתית מוכוונת נגד אמונות דוגמטיות.
מכאן- המדע חייב להתחיל מביקורת על מיתוסים. תיאוריות מונחלות לא כדוגמות, אלא עם האתגר לדון בהן ושפר אותן. זוהי גישה של תובנה, רציונאלית. ההליך הרציונאלי ביותר במטרה להסביר תופעות הוא הניסוי וטעייה- ההשערה והפרכה. לתיאוריה הכשירה ביותר מגיעים באמצעות הפרכתן של תיאוריות פחות כשירות.
ממסקנותיו של פופר:
- אינדוקציה– היסק המבוסס על תצפיות רבות, היא מיתוס.
- המדע פועל באמצעות השערות ונחפז להוציא מסקנות.
- תצפיות ונסיונות חוזרים משמשים מבחן להשערות, ניסיונות להפרכה.
- הצורך בקריטריון לתיחום, שרק השיטה האינדוקטיבית יכולה לספקו, מחזק את האמונה המוטעית באינדוקציה.
- התפיסה של שיטה אינדוקטיבית כזו, כמו העיקרון של האפשרות לאימות, פירושה תיחום לקוי.
- האינדוקציה מקנה לתיאוריות רק מידה של סבירות ולא ודאות.
הבעיה הלוגית של האינדוקציה נובעת מא. תגליתו של יום שאי אפשר להצדיק חוק באמצעות תצית או ניסוי, ב. מהעובדה שהמדע מציע חוקים ומשתמש בהם. ג.עקרון האמפירציזם לפיו רק תצפית או ניסוי יכולים לאשר או לדחות טענות.
לפי פופר, אין התנגשות בין עקרונות אלו- המדע מקבל חוק או תיאוריה קבלה זמנית בלבד, לנסיון. ניתן לדחות אותם על בסיס ראיות חדשות מבלי לנטוש בהכרח את הראיות הקודמות שהניעו אותנו לקבל את התיאוריה או החוק מלכתחילה. ע"פ יום- לא ניתן להוכיח תיאוריה מפסוקי תצפית, אך ניתן להפריכה.
מדוע סביר להעדיף טענות שלא נסתרו מטענות שנסתרו?- משום שתיאוריות שלא נסתרו עדיין יכולות להיות אמיתיות.
שלוש בעיות:
- בעיית התיחום-איך להבחין בין מדע לבין כשפים.
- בעיית הרציונאליות של התהליך המדעי ומקומה של התצפית בהליך זה.
- בעיית הרציונאליות המתעוררת כאשר אנו מקבלים תיאוריות למטרות מדעיות ולמטרות מעשיות.
המדענים, מסכם פופר, מחפשים תיאוריות בעלות עצמה ולא בעלות סבירות. מבקשים לאשש ולא לאמת.
