אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס
כל פעילות נעשית למען מטרה מסוימת, וכל עשייה שואפת לטוב. אולם, קיימים שני סוגים של מטרות:
- אלו הנשארות בתחום הפעילויות למיניהן
- ואלו הן תוצאות מסוימות החורגות מהפעילות שיוצרתן.
התוצאות יקרות ערך יותר מהפעילויות עצמן. (הרפואה תכליתה בריאות, בנין הספינות תכליתו כלי שיט וכו').
אם יש, אפוא, בתחום מעשינו תכלית מה, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב מכל. הכרת תכלית זו תכשירנו להגיע למטרותינו. ואם כך, עלינו לנסות להגדיר את טיבו של מדע מן המדעים או מקצוע מן המקצועות שיקנה לנו את מטרתו. זוהי תכונת מדע המדינה: הריבוני והראשי ביותר. בשאר המקצועות פונים למשמעותו של המדע המדיני. מכאן שתכלית מדע המדינה הוא ה'טוב' בתחום האנושי. אין לזלזל בהשגת התכלית לאדם אחד בלבד. אך משובח ואלוקי יותר להשיגה בשביל אומה מן האומות ובשביל מדינות. אם כן, אריסטו טוען כי ההכרה ב'טוב המוחלט' תובא לנו ע"י מדע המדינה, ולא ע"י שום מדע אחר, שכן מדע המדינה הוא המדע היחיד העוסק באנושות כולה, ומכיוון שכך, יש לו את היכולת לקבוע מהו הטוב העליון לכולם, ולא רק לאדם אחד.
אריסטו עוסק בשאלה מהו הטוב העליון, ואומר כי קשה לקבוע מהו 'הצודק והמשובח', שכן דבר שיהיה טוב לאדם אחד לא בהכרח יהיה טוב לאדם שני, ואפילו מדובר בדברים שנראים, כביכול, 'טובים' במלוא מובן המילה (כמו עושר למשל, אשר עלול לגרום לאנשים מסוימים לנזק ולא לתועלת). הוא מסביר כי ע"מ לדון בסוגיה זו, חייב אדם להיות בעל שיקול דעת ולא 'להיכנע ליצרים' (כמו ילד קטן למשל, או אדם בעל אופי ילדותי), מפני שרק האנשים ששיקול הדעת מכוון את תשוקותיהן והפועלים בהתאם לכך להם תצמח תועלת רבה מאוד מידיעה שיקנו להן בעניינים אלו.
מכיוון שכל הכרה ועיסוק שואפים למה שהוא טוב, אותה מטרה שאליה חותר המדע המדיני –(לגביה רווחת הסכמה כללית בין רוב בני האדם) הנה- האושר.
