בבסיס התיאוריה של הבחירה הרציונלית ישנה הנחת יסוד, לפיה האדם הוא יצור רציונלי הפועל למיקסום הרווח האישי שלו. ומכאן, פעמים רבות, משליכים על התנהגות של קבוצות, מפלגות וכו'. אמצעי רציונלי הוא כזה שחותר ביעילות להשגת יעד נתון, במחיר נמוך ככל האפשר. בעיקרו של דבר, מדובר בגישה דדוקטיבית, כלומר, מראש נבנית מערכת הנחות על טבע האדם (קרי, האדם הוא יצור רציונלי, יש לו יכולת לשקלל את הרווחים וההפסדים הצפויים לו מפעולה מסוימת. כמו כן, יש בעולם מחסור בדברים, אשר נאלצים להיות מחולקים בין בני האדם). ניתן, מתוך זה, ללמוד על המציאות כיום וכן לבחון האם התוצאה הייתה שונה אם היינו משנים חלק מהמשתנים. התיאוריה של הבחירה הרציונלית הינה תיאוריה פשוטה, יחסית, וזהו יתרון חשוב כשהמדובר במדע המדינה (כמה שפחות תנאים וכבלים לתיאוריה מעניקים לה נופך ברור יותר). הגישה אמורה, אם כן, לספק הסברים פשוטים, עקביים והגיוניים. נעשה שימוש בגישה זו, למשל, בשאלה 'כיצד לבנות קואליציות'. המבחן הראשי של התיאוריה הזו הוא ההיגיון הפנימי שלו, הסבירות של ההנחות. מאחר ומדובר בתיאוריה דדוקטיבית, חשוב כי ההנחות יהיו אמינות, אחרת התיאוריה לא תהיה אמינה. בשאלה 'כיצד לבנות קואליציה', תיאוריית הבחירה הרציונלית אומרת כי עדיף לבנות קואליציה קטנה ככל האפשר (אשר כמובן יש לה רוב, במקרה של ישראל, למשל, 61 ח"כים), מאחר וכך יחולקו המשאבים לכמה שפחות קבוצות אינטרסים. בישראל, לעומת זאת, בד"כ יש קואליציה גדולה יותר, ומאחר ואין לכך הסבר רציונלי ממשי נעשה ניסיון לבצע 'רציונליזציה' של פעולה זו (כלומר, ניסיון למצוא בה היגיון למרות שלמעשה אין בה).
כיום, קיים זרם די גדול של אנשים שאוחזים בגישה הרציונלית. אחת מהשאלות שעסקו בהם התומכים בגישה זו, הוא 'מדוע אנשים מצביעים בבחירות' (מכיוון שכפרט אין לבוחר שום יכולת להשפיע על תוצאות הבחירות). הצבעת הפרט בבחירות, אם כן, מנוגדת לתפיסה הרציונלית ולכן קשה להסביר אותה. בסופו של דבר, הבעיה היא שניתן לנסות ולמצוא הסברים לכך שהפרט הולך להצביע (השפעה של הסביבה, רצון לקחת חלק ב'טקס' הבחירות וכו'), אך כל אלו מושפעים מאינטרס רגשי או נפשי כלשהו, ולכן אין מדובר בפעולה רציונלית. הטענה היא שבוחרים (שהחליטו להצביע) יכולים להצביע שני סוגים של הצבעה: הצבעה אסטרטגית אל מול הצבעה כנה.
הצבעה כנה: אדם מצביע למפלגה שהוא הכי מאמין בה ובמצע שלה.
הצבעה אסטרטגית: אדם מכניס שיקולים רציונליים לתחום ההחלטה שלו, למשל בכך שלא יצביע למפלגה שלא צפויה לעבור את אחוז החסימה (למרות שהוא הכי תומך בה). בישראל, אשר בה הכנסת נחשבת למוסד ייצוגי, יחסית, רוב האנשים נוטים להצביע הצבעה כנה. בארה"ב, לעומת זאת, תמיד קיימים רק שני מועמדים שיש להם אכן סיכוי להיבחר ולכן אנשים רבים לא יצביעו למועמדים אחרים מלבד שני אלו.
בעיה נוספת שהגישה מתמודדת איתה היא הפעולה הקולקטיבית: כשיש קבוצה גדולה מאוד של אנשים וצריך לבצע משימה כלשהי, הנטייה של הפרט היא 'להיות טרמפיסט' (כלומר, לא לבצע את המשימה ולסמוך על אחרים שיעשו זאת), והבודדים שכן מבצעים את המשימה, זה בכ"ד נובע מהשאיפה (הרציונלית) שלהם לקבל יותר מהשאר בגלל שעבדו יותר. ביטוי לכך ניתן לראות בשלל הקבוצות הוולונטריות, כאשר בד"כ ישנם מס' אנשים בודדים שהם הכוח המניע, כאשר היתר נותרים פאסיביים. כאשר ישנה קבוצת אנשים שמתחלקים ביניהם במשאבים מוגבלים, וכולם אנשים רציונליים, צפויים להיווצר מתחים עד כדי מלחמה, וזו הסיבה שדרושים מנגנוני כפייה של המדינה על האנשים ע"מ להסדיר ולווסת את היחסים בין הפרטים הרציונליים במדינה. ניתן לראות דוגמא לכך, למשל, בנושא איכות הסביבה. אין לאדם רציונלי שום אינטרס לדאוג לאיכות הסביבה בעצמו, שכן אין לכך שום השפעה אישית עליו. אולם, השימוש בספריי מזהם, למשל, פוגע באיכות החיים של הכלל (ושל האנשים בעתיד), ולכן מתפקידה של המדינה לדאוג לכפות על הפרט שלא יעשה שימוש בספריי (למשל ע"י הוצאתו אל מחוץ לחוק).
דוגמא לשימוש חיובי בתיאוריית הבחירה הרציונלית, ע"י אנתוני דאונס (אחד מהתומכים הבולטים בגישה זו בתקופה האחרונה): הנחת היסוד שלו הייתה שמפלגות הן כמו פירמות בשוק. אם פירמה בשוק מנסה לשווק מוצר ולמכור אותו לכמה שיותר אנשים, כך עושות גם המפלגות, בניסיונן לשווק אידיאולוגיה מסוימת ע"מ למקסם את הכוח שלהן (כלומר, הוא טוען כי האידיאולוגיה של המפלגה היא מלאכותית, ונועדה רק לשם צבירת כוח). מכיוון שהדעות הפוליטיות של רוב האזרחים נוטות למרכז, הפוליטיקאים אשר רוצים להיבחר נוטים להציג עמדות מרכזיות, ולכן צפויים לקום שני מחנות גדולים אשר יתחרו על 'הבוחר החציוני' (כלומר, יתחרו על בלעדיות על המרכז הפוליטי). דוגמא יפה לכך ניתן לראות בבחירות 96' בישראל, אז הקמפיין של פרס נטה ימינה ושל נתניהו נטה שמאלה, במידה מסוימת, ע"מ להתקרב אל בוחרי המרכז. ברור כי לא תמיד מתרחשת תופעה זו (למשל בבחירות האחרונות עמרם מצנע לא ניסה 'ללכוד' את המרכז ומאוד ייתכן כי בגלל זה לא ניצח).
הביקורת המקובלת כיום על התיאוריה של הבחירה הרציונלית: מתחילה ברעיון מאוד רדיקלי, אך רעיון זה הולך ותופס אחיזה בימינו: האדם האינדיבידואל הוא, במובן מסוים, א-רציונלי (אך לא אי-רציונלי), כלומר לא ניתן לקבוע כי לאדם יחיד יש סדר עדיפויות ברור ומובן לו עצמו. כלומר, התפיסה המקובלת כיום היא שהרעיון שיש עקביות בעולם ההעדפות של האינדיבידואל היא הנחה חסרת שחר, אך היא מאוד חשובה לכלכלנים ולמדעני מדינה, מכיוון שזוהי מעין היפותזה שניתן להפריחה באמצעות מחקרים אמפיריים. אל הביקורת הזו מצטרפת גישה נוספת, אשר יוצגה לאחרונה ע"י פרופסור דניאל כהנמן, אשר טען כי אנשים מקבלים הכרעות בניגוד לאינטרס הרציונלי שניתן לייחס להם, אך ההחלטות שלהם תואמות את הצרכים הרגשיים שלהם. למשל, אדם שבאופיו חושש מלקיחת סיכונים, עלול להחליט לא להמר (ובכך להפסיד הרבה כסף), למרות שהסיכוי שירוויח עולה בהרבה על הסיכוי שיפסיד (ובכך קיבל החלטה לא רציונלית). דוגמאות רבות מציגות את אי היציבות של ההכרעות של היחיד. לעומת זאת, ניתן לומר כי דווקא בע"ח הם יצורים רציונליים (בניסויים שונים בעכברים, למשל, נראה כי דווקא אי המורכבות שלהם היא שגורמת לכך שהתנהגותם הינה רציונלית תמיד). "פרדוקס ארו (arrow)": אומר שקשה לעבור מרציונליות ברמת היחיד לרציונליות ברמת המצרף של היחידים (=הכלל). אם יש שלושה אנשים שלכל אחד מהם העדפה שונה למדיניות, למשל, קשה לסכום את ההעדפות שלהם לידי העדפה קולקטיבית. הנקודה היא, שכאשר מדובר בהחלטות מורכבות, אם איננו יכולים לעבור מרציונליות ברמת הפרט לרציונליות ברמת הכלל, אנחנו נמצאים בבעיה לגבי רעיון הבחירה הרציונלית. ביקורת רדיקלית יותר, המציגה מצב שבו מספר פרטים מעדיפים את אותה המדיניות, אך הבחירה של אותה מדיניות נובעת מנימוקים שונים, אז גם האינטנסיביות וגם המשמעות יהיו שונות. כלומר, גם אם היינו יכולים להשיג בצירוף העדפת הפרטים העדפה מדינית ברורה, מכיוון שהנימוקים שלהם שונים, אין לראש המדינה מנדט ברור מה לעשות עם המדיניות הזו. החלטה רציונלית של מדינאי לא תמיד מבוססת על דיאגנוזה של מצב מסוים, אלא על רצון לעצב אותה. במשבר הטילים בקובה למשל, שיגר קנדי מסר מאיים לחרושצ'וב נשיא ברה"ב, וחרושצ'וב החזיר מברק בעל מסר עמום: לא היה ברור האם מדובר באיום (כלומר, שרוסיה לא מתכוונת להזיז את הטילים) או בכניעה רוסית (שתכליתה לא לפגוע ב'אגו' הרוסי). ההחלטה כאן הייתה להגדיל את ההסתברות שלא תהיה מלחמה גרעינית ע"י פירוש המכתב כאילו רוסיה נכנעת, וכך נמנעה מלחמת עולם שלישית. זו הייתה החלטה אי-רציונלית של פירוש המכתב, אך רציונלית מבחינת ההשלכות שלה.
גישה זו חשובה למרות כל חולשותיה, משום שמודלים רציונליים הם מודלים נורמטיבים, כלומר, מודלים שמכניסים יסודות חשובים של שיטתיות בתהליכים של קבלת החלטות וניתוח ושיקול של אפשרויות. לכן, במובן מסוים, המודלים של ההכרעה הרציונלית, יש להם גם תשתית דמוקרטית, מכיוון שהם מצפים מהמדינאים והאזרחים לא לקבל החלטות שרירותיות (שמושפעות מיצר הרגע), אלא רק על סמך שיקול רציני וארוך טווח.
תורת המשחקים –
תורת המשחקים עוסקת בלימוד מושכל של אינטראקציות בין שחקנים רציונליים, בסיטואציות של סביבה תחרותית ובסביבה של שיתוף פעולה. זוהי תורה מתמטית שעוסקת בפיתוח נוסחאות לזיהוי האסטרטגיות הטובות ביותר עבור שחקנים שמשחקים משחק כלשהו.
המונח "רציונליות" נחלק לשניים:
– רציונליות בקביעת המטרות = עוסקת בשאלה הנורמטיבית "מה ראוי שיהיה", ובכך מתקשרת יותר לתחום הפילוסופיה הפוליטית.
– רציונליות של השימוש באמצעים = עוסקת בשאלה "איך נגשים את המטרה" (כאשר לא משנה מהי ואיך נקבעה). זוהי הרציונליות שרלוונטית יותר לתורת המשחקים. שימוש במינימום אמצעים להגשמת הכלכלה, או שימוש במודל "האדם הכלכלי" (אשר השיקול שמנחה אותו יותר מהכל הוא שיקול כלכלי, רווח כלכלי – אשר נמצאים מעל לכל שיקול אחר – חברתי, מוסרי וכו').
המפתח העיקרי של תורת המשחקים המודרנית היה ג'ון פונוימן, מתמטיקאי ממוצא הונגרי אשר היגר לארה"ב בשנות ה-20 של המאה ה-20, ועסק יחד עם איינשטיין באוניברסיטת פרינסטון בלימוד המתמטיקה של הכלכלה. יחד איתו, ב-44' ,פרסם הכלכלן אוסקר מורגנסטרן את הספר שעתיד להיות התנ"ך של תורת המשחקים "תורת המשחקים והתיאוריה הכלכלית".
מטרתם הייתה להפוך את הכלכלה למדע שמשתמש הרבה יותר בכלים המתמטיים. הם הציגו זאת באמצעות מס' משחקים (פוקר, טקטיקו) בהם ניתן לחזות את מהלך המשחק ע"י חיזוי המהלכים הרציונליים. הם הראו כי הרעיונות שמאחורי השחקן הרציונלי (שכל מטרתו לנצח) דומים ביותר לרעיונות שמאחורי המשחק הכלכלי הרציונלי.
יישום תורת המשחקים בארה"ב: הוחלט על דרך חדשה לפיתרון סכסוכים בין מעסיקים לעובדים: כל צד יעלה הצעה בפני בורר שלישי המקובל על שני הצדדים, כאשר ידוע מראש כי הבורר יבחר הצעה אחת מבין שתי ההצעות בשלמותה (כלומר, ללא פשרות ומו"מ). החלטה זו תוביל באופן טבעי לכך ששני הצדדים ישאפו לנסח הצעה כמה שיותר הוגנת, כדי שיהיה לה סיכוי גבוה להיבחר ע"י הבורר.
משחקים בתנאי וודאות: משחקים בהם ידועות לכל השחקנים כל האלטרנטיבות האפשריות של כל השחקנים האחרים. למשל – איקס עיגול, שח-מט. בכל המשחקים הללו קיים מספר סופי של אופציות בכל שלב.
משחקי בתנאי אי-וודאות: משחקים בהם לא ידוע לכל השחקנים על כל האלטרנטיבות האפשריות של כל השחקנים האחרים. למשל פוקר.
משחקים בעלי סכום 0
הסוג הבסיסי ביותר שמנותח ע"י תורת המשחקים. אלו משחקים בעלי 2 שחקנים, כאשר לכל שחקן יש אסטרטגיה ידועה, כאשר רווח של שחקן אחד ייחשב להפסד של השחקו השני ולהפך. הפתרונות למשחקים הללו הינם פשוטים, וקיימות שתי אסטרטגיות שמשפיעות על השחקנים (הרציונלים):
מינימקס: ג'ון פונוימן אמר כי יש לנקוט באסטרטגיה שתגרום לכך שבמקרה הכי גרוע שיקרה, התוצאה תהיה הטובה ביותר (זוהי הבחירה הסולידית), כלומר להפסיד כמה שפחות.
מקסימקס: יש לנקוט באסטרטגיה שתגרום לכך שבמצב הטוב ביותר האפשרי, יתנו את התמורה הגבוהה ביותר האפשרית (זוהי בחירה בה לוקחים יותר סיכון, אך יש בה סיכוי להרוויח יותר).
במשחקים מסוג כזה ישנו קונפליקט מוחלט, ולכן אין שום טעם לקומוניקציה בין שני השחקנים. תפיסת ה MAD מציגה אופציה לקשר בין שני שחקנים מנוגדים, במקרה בו, למשל, מדינה אחת "אומרת" למדינה אחרת כי אם היא תטיל פצצת אטום, היא תטיל גם כן וכך למעשה שני הצדדים יפסידו (מה שמכונה מאזן אימה).
משחק שאינו סכום 0, הינו דילמה חברתית בסיסית (דילמת האסיר)
מקרה האסיר מציג מצב בו שני שחקנים שפועלים באופן רציונלי בוחרים באופציה הכי פחות טובה לשניהם.
פתרונות לדילמת האסיר:
א. כפייה: הובס אמר כי יש לכפות על האסירים לבחור באופציה הרציונלית (המשטרה למשל). הבעיה עם גישה זו היא שלא תמיד ניתן לסמוך על הרשות הכופה כי לא תערב בכך אינטרסים אישיים (ואז הבחירה למעשה לא תהיה רציונלית).
ב. סולידריות חברתית: עמנואל קנט אמר שיש לנהוג כאילו יש ציווי קטגורי, כלומר, כל הזמן יש לבדוק איך אני הייתי מרגיש אם הייתי עומד בסיטואציה הזו, וכהכללה – על כל אחד להעמיד עצמו בסיטואציה הזו, וכך, אם כל אחד יחשוב על מה כולם היו בוחרים, כל אחד יבחור באופציה הרציונלית. הבעיה בפיתרון זה הינו עריקות – אם יש קבוצה של אנשים הפועלים יחד בסולידריות חברתית, האדם הכלכלי יעדיף לפרוש מסולידריות זו, משום שכך ירוויח יותר.
ניסיון לפתור את בעיית העריקות העלה את פיתרון החזרה על הדילמה מס' רב של פעמים, עד שכל השחקנים ישתכנעו שכדאי לבחור בפיתרון הסולידרי. אבל, פתרון מסוג כזה ייצור רגרסיה, כלומר, אם הוחלט על ביצוע 100 סיבובים של המשחק, לכל שחקן כדאי לערוק בסיבוב האחרון (אז ירוויח הכי הרבה), ע"מ למקסם את הרווח שלו. לכן, כל שחקן ישאף להקדים את השחקן השני בעריקה, וכך, למעשה, תהיה רגרסיה שתתחיל כבר בסיבוב הראשון ותמנע את הסולידריות.
ג. "מידה כנגד מידה". רוברט אקסלרוד (אוניברסיטת מישיגן) פנה למספר גדול של פסיכולוגים, אנשי מחשבים וכו' בבקשה לנסות ולמצאו פיתרון לבעית האסיר. הפתרון שנשלח ע"י איש מחשבים היה "מידה כנגד מידה": בסיבוב הראשון השחקן השני ישתף פעולה עם השחקן הראשון (לא משנה מה יחליט, לערוק או להישאר). אם הוא יחליט לנהוג בסולידריות, גם השחקן השני ינהג בסולידריות, וכך, למעשה, תיושם האופציה הרציונלית.
