אריסטו – פיזיקה
כל עצם הוא דבר מורכב. הוא מורכב לפחות מחומר וצורה. גם העצם, גם החומר וגם הצורה הם ישויות אונטולוגיות, הם קיימים בצורה ממשית. שני עצמים שונים אינם יכולים להיות זהים בחומר שלהם אך כן בצורה שלהם- אם הם בעלי צורה משותפת הם בני אותו מין. אנו מבטאים צורה ע"י הגדרות. לצורה אין קיום עצמאי- הצורה לא יכולה להיות קיימת בנפרד מעצם כלשהו, לא ניתן להפריד בין הצורה לחומר, מלבד ע"י הרס הצורה.
ההבדל בין צורה לבין אידאה היא שהאידאה נפרדת לגמרי מהחומר. היא אינה נמצאת בפרטים, אלא הם לוקחים בה חלק, או מחקים אותה. היחס בין האידאה לבין העצם לא ברור, לא ניתן להבין טוב באיזו צורה הוא עובד. לאידאה יש ממשות אחרת, במישור אחר, נפרד לגמרי מזה של העצמים הפרטיים. מבחינה אפיסטמית, הכרת האידאה היא הכרת הכללי, ודרכה ניתן לדעת משהו על כל הפרטים הנוטלים בה חלק. מבחינה זו מושג הצורה דומה למושג האידאה, כי גם היא מבוטאת ע"י הגדרה כללית וקבועה שניתן להכירה ודרכה להבין משהו על כל הפרטים המתאימים לצורה זו. ניתן להגיד כי הצורה היא מתמשכת (אם כי לא מובן מאליו שהיא נצחית), הפרטים שואפים אליה בהתהוותם וכליונם, ושהיא קיימת בהם בכוח. יש פה דמיון גדול במושאי ההכרה והידיעה.
מבחינה אונטולוגית ההבדל הוא גדול מאוד- אצל אריסטו הצורה נמצאת בדברים המוחשים עצמם, ולא קיימת בנפרד. זה משפיע בצורה מכריעה על צורת החקירה- לדעת אריסטו צריך לחקור בעצמים הפרטיים ורק כך ניתן להגיע לידיעה, בעוד אצל אפלטון זוהי רק ההתחלה, ולבסוף צריך להגיע לידיעה שלא נשענת על העולם המוחשי. אצל אריסטו הדרך היחידה לדעת מה מהותי בצורה מסוימת, מהו הדבר שיגרום לכך ששני פרטים באמת יהיו שייכים לאותו מין, היא דרך מחקר מקיף בפרטים.
בספרי הפיזיקה ישנם כמה ספרים: על השמיים, על המטאורולוגיה (לא מה שאנו קוראים לו מטאורולוגיה), על העולם (ספר שאינו של אריסטו, אך נכנס לקורפוס), ואז הספרים הביולוגיים. יש בהם תנועה מן הגדול אל הקטן, מן הפשוט אל המורכב. בתחילת הדרך הוא מפתח כלים למחקר, בסיס מושגים שניתן להשתמש בו כדי ליצור דיבור מדויק כדי לדון בטבע ולחקור בו. כדי לעשות זאת הוא צריך להתחיל מלסתור את פרמנידס ואת שאר האלאטים, כדי ליצור אונטולוגיה שבה תנועה ושינוי אפשריים, אך ישנן צורות קבועות- רק כך ניתן לחקור ולהגיע לידיעה.
אריסטו חוקר את מושג הטבע, ומנסה להבחין מהי הגדרתו: לטענתו, דברים טבעיים הם אלה שיש להם את ראשית התנועה והמנוחה שלהם טבועה בתוך עצמם, שיש בהם יצר שינוי אינהרנטי. אותו שינוי הוא חלק מהצורה, הוא מוכתב ממנה. מוצרי המלאכה, לעומת זאת, תמיד יורכבו מיסודות טבעיים, אך כשאלה מאורגנים בצורה לא טבעית. אין בהם עקרון תנועה ומנוחה כשלעצמם, אלא את העקרונות האלה הם שואבים מהמרכיבים הטבעיים שלהם. הדברים הטבעיים קיימים על פי הטבע. אריסטו גם מגדיר תהליכים שמתרחשים בדברים טבעיים כשינוי בהתאם לטבע. כל תהליך שהוא מזדמן או מתוך בחירה אינו תהליך שבהתאם לטבע.
השלב הבא הוא לשאול מה גורם לטבע של כל דבר, מהן הסיבות לכל טבע. אריסטו מספק טיעונים גם לתשובה שהטבע הוא חומר וגם לזו שהוא צורה. הטיעון לכך שהוא חומר היא שאם תקבור מיטה העשויה מעץ, וינבוט ממנה משהו, מה שיגדל יהיה עץ, ולא מיטה. כלומר החומר הוא זה שיתמיד, ולא הצורה. אך מצד שני, הדבר שמשתכפל הלאה אינו החומר, אלא הצורה- כי אם המיטה הייתה עשויה מעץ אלון, מה שינבט הוא עץ אלון, ולא עץ כלשהו. החומר כפוף לצורה כקובעת הטבע של דבר.
בעניין זה אריסטו מבדיל בין דברים טבעיים לבין מוצרי מלאכה. לדברים טבעיים יש את אותו עקרון תנועה אינהרנטי, והוא לא יכול להשתנות. טבעו של חתול יישאר חתול, לא ניתן לשנות זאת- הצורה מתמידה. במוצרי מלאכה, היוצר יכול לקחת חומר וליצוק אותו בכל מיני צורות- עץ יכול להפוך למיטה, כסא, רצפה, וכו'. העצם הטבעי בהכרח מתפתח מצורה מסוימת לצורה מסוימת, והתכונות המהותיות שלו לא יכולות להשתנות. כמו כן, בדברים הטבעיים הצורה תמיד תבוא בקישור עם אותו חומר, בעוד במוצרי מלאכה ניתן ליצור את אותן צורות מחומרים שונים.
בהמשך אריסטו דן בסיבות. ההבחנה הראשונה שהוא עושה היא שמזל ומקרה אינן סיבות. הן גורמות לאירוע להתרחש, אך הן אינן מסבירות את הסיבה מאחורי האירוע. הוא מגדיר את הסיבות כחומרית, פועלת, צורנית ותכליתית. הסיבה החומרית היא החומר ממנו מורכבים עצמים, שגורמים לתכונותיו ולתהליכים שיכולים להתרחש לגביו. הסיבה הפועלת היא מה שגרם לתנועה, מה שהביא להתחלתה, הכוח החיצוני שהיא נובעת ממנו. הסיבה הצורנית היא זו שנובעת מעצם הגדרתו, זו שטבעו של דבר מביא אליה בהכרח. הסיבה התכליתית היא המקום שאליו השינוי שואף, המטרה של פעולה. הסבר זה נלקח ע"י התאולוגים הרבים שדרך הפילטר שלהם הגיעו טיעוניו של אריסטו אל תקופת הרנסנס, והפכוה לתכלית במובן האלוהי דתי. לכן לעגו לסיבה התכליתית רבות באותה תקופה, אך זוהי לא הייתה טענתו של אריסטו. לדעתו, טבע ללא תכלית צריך להיות מקרי, וליצור עולם שאין בו חוקיות או סדר. העצמים הטבעיים שואפים להגיע להבשלה כלשהי, תכליתו של אפרוח היא להפוך לתרנגול, ודברים שקורים תמיד (או על פי רוב, אם יד המקרה לא מסיטה אותם מדרכם) הם חלק מאותה סיבה תכליתית. במסגרת זו הוא עוסק בתיאוריה של אמפדוקלס, שהיא תיאוריה של ברירה טבעית, היווצרות של אורגניזמים רבים ואקראיים והישרדות של המתאימים. אריסטו טוען שתכליתו של בעל חיים מוכלת בו עצמו בלבד, לכל מין יש תכלית פנימית. לא ניתן לקבוע כללים כלשהם למוטציה- לא ניתן להסביר את הסיבות למוטציות מכיוון שהן מקריות. כמו כן, ההסבר החשוב יותר לתכונה מסוימת היא ההסבר הפונקציונלי שלה, ההסבר התכליתי, בין אם המקור שלה היה מקרי או לא.
ארבעת הסיבות משלימות אחת את השנייה ומביאות להבנה של דבר על הצדדים והרבדים הרבים שבו.
לתרגול הבא: לקרוא את מטאפיזיקה תטא ואז את למבדא, ולענות: מהי הטענה המרכזית במטאפיזיקה למבדא ומהוא הטיעון שמצדיק אותה?
הטיעון של אריסטו הוא שמן ההכרח שיהיה קיים כוח מניע ראשוני, שהוא עצמו נצחי, לא מונע, חסר חלקים ובלתי מתחלק ולא משתנה. הטיעון שלו לכך הוא שמכיוון שהפועל קודם לכוח, והמניע למונע, אם קיימים תנועה וזמן, בהכרח חייב היה להיות קיים עצם (שהרי העצמים הראשוניים קודמים לכל) כלשהו לפני התנועה והזמן. אותו עצם נצחי זה חייב להיות קיים מחוץ לתנועה (כלומר בתנועה נצחית ומעגלית, לפי אריסטו), והוא חייב להשפיע על העצמים המונעים באופן ישיר (כלומר, בניגוד לאידיאות של אפלטון, הוא מקיים יחסי גומלין עם העצמים המוחשיים).
בנוסף, אריסטו טוען שהשכל והסיבה התכליתית מניעים בצורה זו, מבלי להיות מונעים, ולכן אותו עצם ראשוני נצחי, מניעה בצורה מושכלת ושואף אל הטוב הראשוני. מכאן הוא מגיע אל כך שחיי העיון והשכל, בהם העצם הראשוני נמצא תמיד, הן הטוב אליו בני האדם צריכים לשאוף, המצב האלוהי ביותר.
