תומס הובס – לויתן – סיכום
Thomas Hobbes 1588-1677 – Leviathan 1651
רקע ביוגראפי
תומס הובס הוא פילוסוף אנגלי שחי ופעל במאה השבע עשרה וכתב את הספר המפורסם ביותר שלו – "הלויתן". פעל בזמן מלחמת האזרחים של אנגליה, שבה מעמד המלך עורער. הרבה מכתביו נובעים מהניסיון האישי שלו כאזרח בתקופה של מלחמת אזרחים עקובה מדם. צד אחד תמך בשלטון המלך, ולכך יש פרוצדורה פילוסופית שמצדיקה את ריבונותו- מלך בחסד עליון מאלוהים, הצדקה לשלטון במצב של אי סדר. צד שני היה הרחבת שלטון הפרלמנט, והעם הוא מקור הסמכות העיקרי. מלחמה זאת גרמה למלך לברוח לצרפת. הובס, שהיה קשור למלוכנים נאלץ לברוח יחד עם המלך ושהה בגלות יחד עם המלך, ושם כתב את הלויתן. הובס אומנם צידד בשלטון המלך, אך מצד שני מה שגרם להובס להיות נתון בין הפטיש לסדן, הייתה העובדה שהוא קבע כי מקור סמכותו של הריבון הוא ברצון שלנו הפרטי- אמנה חברתית. הוא דחה את הניסיון לעגן את סמכות המלך בעניין אלוהי, או ירושתי. (גם לוק דחה זאת). באופן פרדוקסאלי הוא משלב תפיסה מונרכיסטית עם תפיסה של אמנה חברתית שמצדיקה את הסמכות הריבונית של המלך. זה הפך אותו לחשוד, על ידי האגף בחצר המלך שהיה קשור יותר לדת. דווקא אחרי שהמלך חזר, הוא היה די נרדף וחשש לגורלו.
צידוק הריבון
מבחינת הובס ב-"לויתן" כאזרחים השאלה החשובה ביוצר היא צידוק הריבון- מדוע שהוא, ואין זה מה משנה מי זה הוא- ראש ממשלה, מלך, נשיא, בית נבחרים- יאמר לי מה לעשות. יש לנו המון מקומות שבהם אומרים לנו מה לעשות. אך המדינה עושה זאת בצורה נרחבת שאי אפשר להימלט ממנה, יותר מכל סמכות אחרת. סמכות הפעלת הכוח, ע"פ הגדרתו של ובר המדינה היא הריבון היחיד שלו יש את הזכות להפעיל כוח על פי דין. מאחר והכוח הוא כה עצום אז ראשית :
א. איך להצדיק כלל מדינה- משנת הפילוסוף הפוליטי אל מול האנרכיסט
ב. מה אופי המשטר?
שאלת הצידוק של עצם הסמכות המדינית כלל לא עלתה אצל היוונים. יש צידוק מסוים- השליט יודע יותר טוב, אבל זה נימוק לא צידוק מבחינת האזרח. השאלה אצל היוונים היא תיאור המשטר הטוב. היוונים הניחו שלשלטון המדיני יש סמכות, והשאלה שנותרה פתוחה- מה אופי השלטון הראוי?
שאלת הצידוק היא אחורנית- אנו מסתכלים לשורשים המתודולוגים שלה, איך לפחות באופן אידיאלי הייתה צריכה להיווצר המדינה. בעוד שאצל היוונים המבט הוא קדימה- באופן אוטופי לאן צריכה המדינה להגיע?
אינדיבידואליזם
כותרת שמקפלת בחובה הרבה דברים. היוונים לא התעלמו מכך שיש בני אדם פרטים, שנבדלו אחד מהשני באישיות, בתכונות הגוף, ואפילו הכירו בכך שיש להם דעות שונות, וסכסוכים. אצל היוונים אין הגדרה לאנושיות שלנו אלא תחת מושג כולל יותר, שהוא בין השאר מושג קהילתי, חברתי. חלק מהגדרתו של אדם היא היותו יצור חברתי, זו מהותו להיות חיה חברתית. התפיסה המודרנית עברה מהפך שהייתה בימיו של הובס, והאינדיבידואליזם עבר להיות עמדה מטה- פיזית. הרצון מצוי בראש ובראשונה ביחיד, והוא הצידוק האחרון למדינה, ובכך עשינו מהפך של מאה ושמונים מעלות לעומת היוונים. ביצירת החיים הטובים רצון הפרט לא משחק כלל תפקיד. העמדת הרצון כבסיס למה שמפעיל בני אדם בתור פרטים בתחום הפעולה זה הבסיס לכל הפילוסופיה הפוליטית. בלי רצון אין הסכמה, בלי הסכמה אין אמנה חברתית ואין צידוק למדינה. אנו כולנו תוצר של המפנה הזה של 400 השנים האחרונות, ולכן קשה לנו לתאר אחרת. ביטוי השיא לכך הוא ליברליזם ומאוחר יותר זכויות.
האינדיבידואליזם אומר שהאדם הוא יצור א- חברתי בטבעו, בניגוד גמור לאריסטו. סוציאליזציה זה תהליך שקורה לבני אדם הנולדים בתוך חברה אנושית. בעבר היה דיון נרחב סביב "ילדי זאב" שגודלו על ידי, או בצל, בעלי חיים. זה היסוד הא-חברתי. הובס מסכים כי כולנו יצורים חברתיים כי גדלנו בסביבה כזאת, אך אנו לא יכולים להניח מראש כי אנו יצורים חברתיים ולכן למדינה אין הצדקה, זה קל מדי. אנו צריכים לחשוב על עצמנו כחפים מכל ידיעה.
נטורליזם
נקודת המוצא, בניגוד ליוונים, אין בה שום יסוד מטה-פיזי, מהותני, נורמטיבי. התפיסה המודרנית, כפי שרואים גם במקביל במדע, צריך לראות את האדם כיצור טבעי, בדומה לבעלי החיים. הנפש היא לא יסוד מטה-פיזי, וגם הרצון מכוון על ידי כוחות טבעיים, יצרים, נטיות, שאיפות, הנאות, עינוגים, רגשות תלות.
אצל הובס ההתאגדות אצל האדם לא דומה להתאגדות אצל בעלי החיים. יש עניין מטפורי בהשוואה בין פוליטיקה ופעילות הדבורים בכוורת. הובס חושב שאנו בעלי תודעה, בעלי שפה, ולכן הרצונות שלנו הם הטבעיים, כי אנו יכולים לדבר אחד עם השני ולשתף פעולה. אצל בעלי חיים שיתוף הפעולה הוא פונקציונאלי, לא ממודעות.
