תומס הובס \ לויתן – סיכום פרקים י"ג – י"ח

סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, וחלק ממאגר הסיכומים והמשאבים בנושא פילוסופיה באתר.

הובס, תומס. לוויתן או החומר, הצורה והשלטון של קהילייה כנסייתית ואזרחית. יוסף אור (תרגום). ירושלים: ספרי מופת פילוסופיים, תשס"ג. פרקים י"ג, י"ד, ט"ו, י"ז, י"ח. (=ספרי מופת פילוסופיים, כרך לג, מיסודו של חיים יהודה רות, בעריכת יעקב גולומב). הודפס לראשונה בשנת 1651.

פרק י"ג – על מצבם הטבעי של בני האדם מבחינת אשרם ומצוקתם

בני האדם שווים מטבעם בין ביכולות הגופניות כמו גם בנפשיות. אף האדם החלש בעולם יכול להרוג את החזק בעזרת תחבולות ובסיועם של אנשים נוספים.
השוויון מוביל לידי אי-ביטחון. השוויון מוביל את בני האדם לתובנה כי הם זכאים לאותם הדברים. כאשר יותר מבן אנוש אחד מעוניין באותו הדבר יריבו ביניהם עליו. אין אפשרות ששני אנשים ייהנו באותה המידה מאותו הדבר, ועל כן יהפכו השניים לאויבים.
אי הביטחון מוביל לידי מלחמה.Bellum omnium contra omnes. במצב של אי-ביטחון הדדי, אין לו לאדם דרך נכונה יותר להבטיח את קיומו מאשר אם יקדים את הרעה. שליטה על בני אדם אחרים וכן הרחבת גבולות השליטה בכדי לשמר קיום נטול איומים מתקבל על הדעת במצב זה. אנו מוצאים בטבע האדם שלוש סיבות עיקריות למריבה. ראשית, התחרות; שנית, הביטחון; שלישית, זחיחות. הראשונה גורמת לבני אדם לפלוש למען בצע, השנייה למען ביטחונם, והשלישית למען כבודם. מחוץ למצב המדיני קיימת תמיד מלחמת הכול. כל זמן שבני אדם חיים בלי כוח משותף שיטיל את מוראו על כולם, שרויים הם באותו המצב הקרוי מלחמה. מלחמה אינה מוגדרת בפרקי זמן קבועים או קצובים. מדובר בהלך רוח או רצון מתמשך. כל זמן אחר הוא שלום.
טרדותיה של המלחמה. כל אדם אויב הוא לאדם אחר. בזמן זה אין מקום לחריצות כפיים, משום שפירות העמל אינם בטוחים. אין אומנויות, אין מסחר, אין חברה ומדע. והגרוע מכל- קיים פחד בלתי פוסק מן המיתה. האדם חי חיי בדידות, חיים דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים. כל עוד לא באו כלל בני האדם לידי הסכם כולל, לא ייחשבו אף אחד מן המעשים במצב הטבע לחטא, שכן הם משקפים את טבע האדם ועדיין אינם נתונים למגבלות חוקיות.
במלחמה אין זכות קיום לאי-הצדק. במקום שאין כוח משותף אין חוק. אין קניין אין בעלת ואין הבחנה בין שלך לשלי.
ההיפעלויות המעוררות בבני-אדם נטייה לשלום. האימה מן המוות, תשוקה לחיי רווחה מעוררת באדם רצון להשכין שלום. השכל הישר טובע באדם הסכמה עולמית בנושא הזכויות הטבעיות.

פרק י"ד – על החוקים הטבעיים הראשון והשני, ועל החוזים

זכות טבעית (Jus naturale) – החירות אשר לכל אדם להשתמש כרצונו בכוחו לשם שמירה על טבעו שלו, חייו. וכן לעשות כל דבר שעל פי שיפוטו ושכלו יראהו כמועיל.
חירות – העדר מחסומים חיצוניים.
חוק הטבע (Lex naturalis) – צו או כלל של קבע שמעלה העיון השכלי, האוסר על אדם לעשות דבר המסכן את חייו או נוטל ממנו את האמצעים לשמירתם. זכות עיקרה – חירותו של אדם לעשות דבר מה או להימנע ממנו ואילו חוק מכריע ומחייב כל אדם.
חוק הטבע היסודי – כל אדם חייב לשאוף לשלום, במידה שתקווה לו להשיגו; וכשאינו יכול להשיגו, זכאי הוא לבקש ולנצל את כל אמצעי הסעד והיתרונות של המלחמה. "בקש שלום ורדפהו" הינו החלק הראשון של חוק הטבע האשון, החלק השני – להגן על עצמנו בכל האמצעים.
חוק הטבע השני – "יהי אדם נכון, כשגם אחרים נכונים לכך, לנטוש את זכותו זו לכל דבר, במידה שימצא לנחוץ למען השלום ולשם הגנה על עצמו; ויהי מסתפק באותה מידה של חירות כלפי בני אדם אחרים, שהיה מניח בידם ביחס לעצמו".
חוזה – העברה הדדית של זכות.
אמנה – מתן אמון באחד מצדדי החוזה שסעיפי החוזה יבואו לידי מימוש בעת שונה מהווה. הצדדים נותנים אמון אחד בשני שההסכם יבוא לידי מימוש. הבטחה כמוה כאמנה, ועל כן מחייבת.
מנחת נדבה – חוזה חד-צדדי בו צד אחד מספק דבר מה בעבור מוצרים רגשיים נפשיים (סליחה מחילה, מקום בעולם הבא, ידידות).

פרק ט"ו – על שאר החוקים הטבעיים

החוק הטבעי השלישי – הצדק – "הכורת אמנה חייב לקיימה". כאשר אין כל אמנה, זכותו של כל אדם לכול. אך ברגע שנכרתה אמנה, אי קיומה הוא בגדר אי-צדק.
כל עוד בני האדם נמצאים במצב הטבעי ולא ניתן לקיים אמנות, לא ניתן לקיים גם אי-צדק. בכדי לקיים מושגים כמו צדק ואי צדק יש למצוא כוח כופה עליון, שיאלץ את בני האדם לקיים אמנות על ידי האיום שבעונש, גדול יותר מן הטובה שמצופה להם מהפרת האמנה. "הצדק הוא הרצון המתמיד לתת לכל אדם את אשר לו", במקום שאין "שלו", כלומר אין קניין אין צדק. צדק הוא מידה טוב לעומת אי-צדק שהוא מידה מגונה.
החוק הטבעי הרביעי – הכרת טובה – המקבל טובה מאחר מתוך חסד יהי משתדל שהגומל אותה לא תהא לו סיבה סבירה להתחרט על רצונו הטוב. הפרת חוק זה היא כפיות טובה.
החוק הטבעי החמישי – הסתגלות הדדית, או נוחות לבריות – יהי כל אדם מתאמץ להסתגל לשאר הבריות.
השישי – נכונות למחול – כשעבריין מביע חרטה ומבקש מחילה, חייב אדם למחול את חטאיו, ובלבד תהא נתונה ערובה לעתיד.
השביעי – שבמעשי נקם יש לחשוב רק על הטובה העתידה – כשאדם לוקח נקמה, אל לו לחשוב על גודל הרעה שבעבר אלה על גודל הטובה העתידה לבוא. אל לנו להטיל עונש מתוך כוונה זולת תיקונו של העבריין או כהדרכה לאחרים.
השמיני – נגד עזות פנים – אל לו לאדם להכריז במעשה בדיבור או במחווה על שנאתו או על בוז לזולת.
התשיעי – נגד הגאווה – יהא כל אדם מכיר בחברו שכשווה לו על פי הטבע.
העשירי – נגד השחצנות – כשבני אדם עושים שלום ביניהם, אל יהי שום אדם דורש שתהא שמוה לו זכות כל שהיא שלא היה מסכים שתהא שמורה לכל אחד ואחד מן השאר.
האחד-עשר – דין יושר – מי שמונה לשופט, ישפוט ביושר, ועל פי קנה מידה שווה.
השנים-עשר – שימוש שווה בדברים משותפים – דברים שלא ניתן לחלקם לחלקים יש להשתמש בהם במשותף, או בלא הגבלה, או באורח פרופורציונאלי למספרם של בעלי הזכות.
השלושה-עשר – בדבר הפלת גורל – אם קיימים דברים אשר לא ניתן לחלקם, ייפול הדין באמצעות הפלת גורל.
הארבעה-עשר – בדבר בכורה, ובדבר תפישה ראשונית – הפלת גורל היא סוג של גורל שרירותי. הבכורה או התפישה הראשונית היא גורל טבעי.
החמישה-עשר – בדבר מתווכים – כל הבא לתווך שם שלום, יש לאפשר לו מעבר בטוח.
השישה-עשר – בדבר מסירת סכסוכים לבוררות – בכל סכסוך יהיו הצדדים מוסרים את קביעת זכותם למשפטו של בורר.
השבעה-עשר – שום אדם אינו דיין לעצמו – הואיל וכל אדם שואף להיטיב עם עצמו, שום אדם לא יהיה בורר בעניינו שלו.
השמונה-עשר – לא יהא שופט מי שיש בו סיבה טבעית למשוא פנים – אין לקבל כבורר את מי שעשוי להפיק תועלת או יתר כבוד או הנאה מניצחונו של צד אחד על פני האחר.
התשעה-עשר – בדבר עדים – בשאלות שפיטה על השופט להעדיף את גרסתו של צד שלישי או רביעי, שכן לא יכול הוא להאמין לצד אחד על פני האחר.
החוקים הטבעיים פוקדים שלום על בני האדם הנאלצים לחיות בסמיכות. החוקים הטבעיים מחייבים את המצפון בכל עת, אך בפועל רק בשעה שקיים ביטחון.

סיכום פרקים י"ג – ט"ו

הובס דן במצבם הטבעי של בני האדם מבחינת אושר ומצוקה. הוא טוען שבני האדם שווים מטבעם. גם אם יש מישהו חזק וגדול יותר פיזית, הקטן יותר יכול להביסו בעזרת השכל. האנשים שווים גם ברוחם. השוויון מביא לאי-ביטחון, כי הוא גורם לכל אדם תקווה שהוא יכול להשיג את מטרותיו, ואם יש מטרה ששני אנשים רוצים בה – הם יילחמו עליה. הם ייעשו אויבים זה לזה. אי-הביטחון מביא לידי מלחמה. כל אדם מצפה שיעריכו אותו כפי שהוא מעריך את עצמו ואם זה לא קורה אז אותו אדם ירצה להכריח את האנשים להעריך אותו, וזאת ע"י גרימת נזק להם. בטבע, יש 3 סיבות למריבה: תחרות, אי-ביטחון וזחיחות. התחרות גורמת לבני אדם לפלוש למען בצע; אי הביטחון גורם לפלוש למען השגת ביטחון; הזחיחות גורמת לפלוש למען הכבוד. מחוץ למצב המדיני קיימת תמיד מלחמת הכל בכל. אם אין מישהו שמטיל מורא על כולם – הם יילחמו אחד בשני. כתוצאה מהמלחמה הזו, אין חריצות ועבודת כפיים (כי לא בטוח שתקצור פירות מעבודתך הקשה). אין בניינים גבוהים ויפים. אין שיט. אין אמנות. אין ספרות. אין חברה. והגרוע מכל – יש פחד בלתי פוסק. האדם חי חיי בדידות, דלים, מאוסים וקצרים. במלחמה כזו אין מושגים כמו: צדק ועוול, כשר ופסול וכו'. אין חוק. אין גם קניין. מדוע אם כן יש באדם נטייה לשלום? מפני הפחד מהמוות ובגלל שהוא רוצה להשיג חיי רווחה.

זכות טבעית היא החירות של כל אדם להשתמש בכוח כדי לשמור על חייו. חירות היא היעדר מעצורים חיצוניים. חוק טבעי הוא כלל האוסר על אדם לעשות משהו שיסכן את חייו או נוטל ממנו את האמצעים לשמירה על חייו. בטבע, לכל אדם יש זכות לכל דבר (אפילו על גופו של האחר). הובס אומר שהחוק הטבעי היסודי הוא שכל אדם חייב לשאוף לשלום במידה וניתן להשיגו, אך אם לא ניתן להשיגו הוא זכאי להילחם. החוק הטבעי השני אומר שאדם צריך לנטוש את זכותו להילחם במידה והאחרים יעשו כך גם (כי אחרת הוא בעצם מפקיר את עצמו). נטישת זכות היא מצב בו את מפסיקה להוות מכשול לאדם אחר בדרך להשגת מטרותיו. אך לא כל זכות ניתן לנטוש, לדוגמא: את לא יכולה לנטוש את זכותך להתנגד למי שתוקף אותך בכוח הזרוע. חוזה הוא העברה הדדית של זכות. בחוזה, יש דיבורים על העבר, ההווה וגם על העתיד (יש הבטחות). מי שמקיים ראשון את הבטחתו לפי החוזה, זכאי לקבל בעתיד את מה שהאחר הבטיח. אם אחד מבעלי החוזה מניח לאחר לקיים את חלקו בשלב מאוחר יותר, זה סימן שהוא נותן בו אמון והחוזה הופך כבר להיות אמנה. אם כורתים אמנה על בסיס אמון הדדי, אז במצב הטבעי של מלחמת הכל בכל מספיק שיהיה חשד כלשהו של אחד הצדדים כדי שהאמנה תתבטל. אבל אם הצדדים ממנים על עצמם רשות מסוימת שתפקח עליהם ותכפה עליהם לקיים את האמנה אז היא לא תתבטל. הרשות הזו בעצם מפיגה את החשד. גם אמנה כפויה ע"י איום היא בעלת תוקף ויש לקיימה.

שבועה – במצב הטבעי, כשבני האדם אינם תחת הסדר מדיני, הדבר היחידי שיכול לערוב לקיום האמנה ביניהם הוא הפחד. מפני מי? מפני האלוהים שלהם. לכן, השבועה שלהם באלוהים תביא לכך שיקיימו את האמנה.

פרק י"ז – על סיבותיה של הקהילה, וכיצד היא נולדת; הגדרת הקהילייה

תכליתה של הקהילייה – בטחונו של היחיד. מטרתה של החברה האנושי המאורגנת לחלץ את האדם מן מצב הטבע שהוא מצב המלחמה. החוקים הטבעיים, אל אף שמסדירים חיים משותפים אינם יכולים להבטיח ביטחון והגנה. הגנה זו מובטחת רק באמצעות מנגנון כוח עליון. בני האדם זקוקים לכוח אשר יגן עליהם מיצר בני האדם. הקהילייה נוצרה אף בשביל להגן על התושבים מפני איומים חיצוניים ובכדי למנוע קיפוח זכויות פנימי. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות המסירה של כוחם לכנסת או מועצה אחת אשר תתרגם את כוחם על ידי הצבעה או החלטה לכדי רצון אחד.
וכאשר כל יחיד מוסר לכנסת או לגוף אחד את כוחו מתוך ההבנה וההסכמה שכך נוהגים כולם מלבדו נוצר גוף אחד גדול ועוצמתי הנקרא לוויתן/ Civitas/Commonwealth.
הקהילייה – אישיות אחת, אשר כל אחד ואחד מבני המון גדול, בתוקף האמנות ההדדית ביניהם, סמך ידו על מעשיה, כדי שתוכל להשתמש בעוצם ובאמצעים של כולם, כפי שתמצא למועיל, למען שלומם ולמען הגנת הכלל.
קהילייה מדינית או קהילייה על יסוד כינון נכנה את המדינה הקמה בעקבות הסכמה הדדית של בני אדם להתכנס תחת גוף ריבוני אחד אשר מקבל את כוחם ומעניק להם ביטחון בתמורה.

פרק י"ח – על זכויותיו של ריבון בקהילייה על יסוד כינון

תוצאותיו של הכינון הוא המקור לכל סמכויותיו של הריבון או של הכנסת הנגזר מההסכם בין בני העם.

סיכום פרקים י"ז – י"ח

מהי הקהילה וכיצד היא נולדת? המטרה של הקהילה היא להבטיח את בטחונו של היחיד. האדם מטבעו אוהב חירות ושליטה על אחרים. בכך שהם שמים עצמם בקהילות הם בעצם אומרים שהם רוצים להוציא את עצמם מהמצב העלוב הזה של מלחמה טבעית. קהילה שמורכבת ממספר מועט של בני אדם לא תספק ביטחון. ואם היא תהיה מורכבת מהמון אנשים גם אז לא יהיה ביטחון (כי יהיו הרבה חילוקי דעות ביניהם) אלא אם הם יכוננו להם משפט אחד. הדרך היחידה להקים קהילה היא שאותם אנשים ימסרו את כל כוחם לאדם אחד או לכנסת אנשים אחת שינהלו את העניינים. זה ייצור אחדות כי כל האנשים כורתים אמנה ומסכימים לקבל על עצמם את המרות של אותו ריבון. הובס אומר שלא ניתן לחזור ממצב של שלטון יחיד למצב הטבע או לשלטון אחר, כי זה יהווה ביטול אמנה וזה אסור. אין לערער על כינונו של הריבון כי זה נעשה ע"י הרוב. גם אסור לנתין להאשים או להעניש את הריבון על מעשיו. הריבון הוא המחליט בכל מה שנוגע לשלום (אם ומתי לצאת למלחמה) ולהגנה על נתיניו, והוא גם יחליט מה נתיניו ילמדו (מה יהיו התכנים התרבותיים שלהם). הריבון גם יקבע את הכללים לגבי הקניין. תהיה לו גם הזכות להיות שופט במקרה של מחלוקת ואף להעניש. הוא יוכל להטיל מיסים כדי לממן את מלחמותיו. הוא יחליט את מי למנות לשרים ויועצים תחתיו, ויקבע את ההיררכיה (מי יקבל יותר כבוד; מי יהיה בדרגה גבוהה יותר) כדי שהם לא יריבו ביניהם. הזכויות הנ"ל של הריבון אינן ניתנות להעברה או לחלוקה אלא אם הריבון יוותר על השלטון הריבוני. הובס אומר שכוחם וסמכותם של הנתינים מתבטלים לעומת הריבון. כבודו של הריבון נעלה על כבוד האחרים. למרות כל הסמכויות שיש לריבון, מצב זה של שלטון עדיף על פני מצב הטבע ששם הסכנה היא הרבה יותר גדולה (מלחמת אזרחים, פריצות וכו').