נטישת הזכות הטבעית
כשהובס מדבר על נטישת הזכות, הוא לא מדבר על מסירת הזכות, אי אפשר להעביר את הזכות הטבעית, מהסיבה הפשוטה שזכות טבעית היא מושג טבעי, ולא מושג נורמטיבי. לאף אחד אין יכולת לא לשלול אותה ולא למסור אותה. זכויות שמעוגנות בחוק מדיני, כדוגמת זכות בחירה, אפשר לתת וליטול, אך לא כך לגבי זכות טבעית. לכן הוא מדבר על "נטישה"- לוותר מרצון על השימוש.
כולנו מוותרים על ההפעלה של הזכות הטבעית שלנו לטובת אדם אחד ויחיד, והוא הריבון. הריבון, אפילו אם לא מסרנו לו את הזכות, הוא יחידי שנמצא בשטח עם זכות טבעית מופעלת. כיצד נבחר ריבון? להובס אין תשובה ישירה על כך. הוא יאמר שבעיניו לא כל כך חשוב, כל אחד שניתן לו לכפות את הכוח, יעשה זאת , וזה לא משנה מי זה, העיקר שיש מישהו שיבטיח שהחיים שלנו יתנהלו על פי מיטב האינטרסים. זה סיפור רטרואקטיבי, הוא לא סיפור היסטורי. הובס מתעניין בהצדקה של מלך אנגליה ב-1640, יותר נכון מוסד המלכות, לא מעניין אותו מלך זה או אחר. למרות שזהות המלך שרירותית, עוצמת הריבונות שלו היא מוחלטת.
ברגע שהמלך ממונה, הוא ממנה לעצמו קצינים ושרים, ובעיקר הוא קובע את החוקים. אין הפרדת רשויות, הוא נגד פיצול הריבונות, שיוביל למספר רצונות שונים שיובילו שוב למצב הטבע. צריך ריבון אחד ודעה אחת. אין זכויות האדם והאזרח וכו'. הדבר החשוב ביותר להובס וללוק זה הקניין- המלך הוא הקובע את כללי הקניין. כל חלוקה, אפילו אם היא מקפחת, עדיין היא עדיפה על מצב המלחמה שבו לאף אחד אין קניין. הלגיטימיות של הרציונאליות הזאת היא עדיפות על מצב המלחמה.
גבול הסמכות של האמנה החברתית וחובת הציות של הנתין לריבון
כפי שראינו, ברגע שאנו מכוננים ריבון ויתרנו ויתור מוחלט על הפעלת הזכות הטבעית שלנו לטובת מישהו שאותו אנו מכנים הריבון, והוא זה שימלוך עלינו. אצל הובס רצוי שזה יהיה אדם אחד, ולו תהיינה כל סמכויות הפעלת הכוח בחברה. גם המחוקק, גם השופט, ובוודאי המבצע. חוקי צדק וקניין הם הראשונים, יעניש את העבריינים, ידאג ליחסי חוץ עם אויבים. עדיף לנו לחיות במשטר שיש בו לא מעט שרירות לב של הריבון, מאשר לחזור למקום הקודם. יש שני מקרי גבול, שמראים מה גבול חובת הציות. אפילו אם לא נקרא לזה חובת הציות אלא תופעת הציות
א. עונש מוות
ב. מרד או הפיכה פוליטית
עונש מוות- הנתין עושה עבירה, בית המשפט מטעם הריבון מוצא אותו אשם, ואז מובילים אותו אל חבל התלייה. הסמכות להטיל עונשי מוות נראית כביטוי המובהק ביותר של הריבון. הובס נשאר עקבי באופן עמוק לתפיסה שלו של הזכות הטבעית. הפרט לא מסר או ויתר על הזכות הטבעית שלו, אי אפשר להתקלף מהזכות הטבעית ולהעביר אותה כמו זכויות קנייניות. אפשר רק לוותר על ההפעלה. כשדנים אותי למוות אני חוזר להשתמש בזכות הטבעית שלי, זה לא לגיטימי או לא במובן שיש לי זכות נורמטיבית לחזור לזכות הטבעית שלי, אלא זה פשוט מה שקורה. כשאדם מאוים, הוא מפעיל את החירות הטבעית שלו כדי להינצל ממות. לכן, הובס אומר שכאשר הריבון דן אדם למוות מן הראוי שיעמיד שומרים רציניים, משום שאחרת הוא יברח. וכאשר הוא יברח הוא יבצע מעשה שהוא חלק מזכותו הטבעית. ולכן, הובס אומר שזה למעשה בקטן חזרה למצב הטבע. כשדנים אותי למוות לפחות ביחסים ביני לבין הריבון אני חוזר למצב הטבע. אם אני צריך להרוג את השומרים, או לברוח, או להפר את החוק זה מה שאני אעשה, בלי קשר לענייו מוסרי או משפטי. הדבר היחיד שלא חזרנו אליו במצב הטבעי הוא השוויון.
מהפכה נגד הריבון– כאשר הריבון יוצר תנאים או מסגרת נורמטיבית של חקיקה, פרקטיקות, מיסוי, שכולם קיצוניים ואלימים. אם אנו מגיעים למצב פוליטי נפיץ שכזה, הריבון לא צריך להתפלא אם העם ישבור את הכלים ויעשה מהפכה.
הובס היה ער למחיר הנורא של מלחמות אזרחים, של ערעור הסמכות הפוליטית הקיימת שהובילה באנגליה בפעם היחידה בתולדותיה לרצח מלך. לכן, עדיף ריבון, אבל גם לכך יש גבול. שווה לעשות מלחמת אזרחים, או תקופת ביניים בין ריבון לריבון, עם תקווה שאחרי תקופה מסוימת נגיע למנוחה ולנחלה ולריבון טוב יותר.
