פרידריך ניטשה Friedrich Wilhelm Nietzsche) 15 באוקטובר 1844 – 25 באוגוסט 1900)-
לגניאלוגיה של המוסר
לניטשה גישה פסימית במובנה ההרסני. מה שנראה לקאנט כה חשוב לקיום האנושות לניטשה נראה כהרס של הערכים.
אצל קאנט התבונה היא נקודת האחיזה של המוסר ובעוד אצל ניטשה המוסר נשען על רגשות ובעיקר חמלה.
כולנו ערים לחשש שיש משהו משפיל בחמלה, בוודאי אובייקט החמלה עצמו יאמר זאת. ניטשה מראה כיצד הנצרות בהשענה על החמלה הרסה את מושג הערכים. גאוניותו של ישו היא יצירת מושג החמלה. במרד העבדים, החלשים עניים מסכנים, שהם הרוב, מתגוננים על ידי פיתוח חמלה אצל החזקים. החלש יוצר רגשות אמפטיים טבעיים והופך את החמלה למדד לצדק. אנו עוטפים את מעשינו שמונעים מחמלה באצטלה של צדק.
השורש של המוסר, שלאנושות היה נוח להסתירו כל העת, זו החמלה. גם ניטשה מאמץ את הגישה שהחזק שורד, בדומה לדארווין. ניטשה הפך זאת למשהו בדמות ערכיות. מי שצריך לשרוד זה החזק באמת לא החזק בפועל. מי שמפריע אלו הם החלשים שבאופן מקרי ונסיבתי עשו ברית ביניהם והם מאיימים על החזקים, הודות לשימוש בחמלה.
ניטשה פוסל את המוסר האוניברסאלי השוויוני. אצל קאנט המוסר מוחלט בגלל ההפרדה מהטבע. ניטשה אומר שהמוסר הוא חלק ממערך ההשפעות, רגשות, נסיבות חברתיות ותרבותיות שבהן חי האדם. הוא רוצה להחזיר את המוסר אל הטבעיות. הוא מגדיר את המוסר כתוצאה, סימפטום, מסכה, צביעות, חמלה, כאי הבנה. אצל קאנט המוסר הוא תודעה ואצל ניטשה התודעה המוסרית היא הראשונה להיות מבוקרת, הוא מערער את תוקף היומרה של מושג המוסר כמו גם את שאר המושגים הערכיים: אמת, כוח, חופש, יופי. הנורמות כולן הן בספק.
המוסר גורם לאי התקדמות.
פוסטמודרניזם– מסתכלים מבחוץ על סיטואציה מה שניתן להגדיר במעלים הולכים ומקיפים שוב ושוב ולהסתכל גם על הביקורת מבחוץ.
מי שלמד את היכולת לפקפק יעבור את החוויה העליונה ביותר, מה שקאנט חשב שמגיע מהשתאות מוודאות ניטשה חושב שמגיע דווקא מהפקפוק. הביקורת היא רדיקלית (שורשית) "נחוצה לנו ביקורת הערכים המוסריים" "להציב סימן שאלה על ערכם של ערכים אלה". ניטשה רוצה לתהות על ערך הערכים עצמם. בחשיבתו יש את האדם העליון שנבדל ביכולתו להיות ייחודי, אינדיבידואלי, שלא תלוי בערכי מוסר וחברה. מה שמאפיין את האדם זה היכולת לייצב את חיו כשונה מכולם. קבוצה של אנשים ייחודיים וחופשיים מקביעות של נורמות חברתיות מוסריות בורגניות.
ההתפתחות היא רק של החזק ששורד.
ההווה חי על חשבונו של העתיד. תפיסת המוסר מנסה להפוך את חיינו לנסבלים יותר תחילה ואחר כך לטובים יותר, ראויים יותר, נאורים יותר, צודקים יותר, מסוכנים פחות. מוסר הוא למעשה נסיון להתמודד עם סכנות. ניטשה בז לכך וחושב מהמוסר הוא המסוכן שבסכנות. המוסר הקיים נראה בבחינת הרוע והטוב. ניטשה מצביע על מוסר שהוא מעבר לכך, האדם העליון הוא הטוב והרע איינו רוע.
"מוסר כמסכה" – פרויד הושפע רבות מניטשה ומבחינים אצלו במגמה דומה של לראות את המוסר כעידון של היצרים כדי להביא את חיינו לרמה של נסבלות. אם לא נעדן את היצרים נשמיד אחד את השני. זהו מעין סידור של האנושות שנועד להשלות אותנו כדי שנוכל להמשיך ולחיות זה לצד זה. ניטשה אומר שלא איכפת לו עם נחיה טוב זה עם זה, יותר חשוב זה להוריד את מסכת המוסר.
קראו עוד על פרדריך ניטשה מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים
