מועצת יש"ע מוקמת בשנת 80' אחרי בג"ץ אלון מורה ובצל המאבק לעצירת פינוי ימית. המועצה מבקשת לעשות כמה דברים:
א. ראשית, ברית בין חילונים לדתיים. יש הרבה מתנחלים שאינם דתיים כמו גאולה כהן וחקלאים לא אידאולוגיים שמתיישבים בעזה בשליחות המדינה. אגב, עזה לא מאופיינת בקביעת עובדות בשטח, אלא בהתיישבות ביוזמה של המדינה.
ב. שנית, מועצת יש"ע היא פרי של ההבנה שצריך לדבר עם המדינה בשפת המדינה, ולכן צריך לא להתעקש על שפה גאולית ולקוות שהעם יבין, שכן הנסיון מעיד שזה לא עובד. צריך אם כן לדבר בשפת הריבונות. אם משווים את המניפסט של גוש אמונים שמדבר על הגאולה הקרבה ומצוות ישוב הארץ, הרי שהמסמך המכונן של מועצת יש"ע אין בו אף מילה שאפשר לזהות אותה עם משמעות תאולוגית. אין בו ביטויים כמו "מצווה", "אלוהים", "גאולה" וכו'. המסמך כולו כתוב בשפה של הציונות החילונית. הם רואים בהתיישבות בשטחים המשך מפעל ההתיישבות הציוני. הם מטשטשים את ההבדל בין ציונות של גאולה לבין ציונות פוליטית. הם מציגים את המפעל כהמשך ישיר של הציונות הפוליטית. אין כאן "גאולה" במובן הדתי. שנית, המניפסט מדבר על עתידו הערכי והפיזי של המפעל הציוני. בטיעון הזה יש גם ניחוח בטחוני.
לדעת גדי, המניפסט של מועצת יש"ע הוא נסיון לדבר "ריבונית" ב"גאולית". בעיני הציוני החילוני, מסירת חלקי ארץ לריבון זר אינה בגידה ביעוד של העם היהודי מכיוון שהיעוד אינו מוגדר בהתיישבות. לומר שהחזרת שטחים ריבוניים היא בגידה בעקרון הציוני כוללת בתוכה הנחה שמטרת המפעל הציוני היא התיישבות, אלא שהמטרה של הציונות הפוליטית היא יצירת מדינה ריבונית ודמוקרטית במדינה בה יש ליהודים רוב, ולכן מסירת שטח לריבון זר היא ענין טקטי. ההתיישבות בא"י היא לא המטרה של הציונות הפוליטית. לבסוף, המועצה רואה במסירת שטח לריבון זר מעשה בלתי חוקי. אלא שלא ברור עפ"י איזה חוק זה לא חוקי. החוק היחיד שזה יכול לסתור הוא את החוק הדתי, ההלכה. מהסכמי שביתת הנשק, כך פעלה המדינה, היא החזירה שטחים כי זאת זכותה של המדינה הריבונית לקבוע את גבולות המדינה. המדינה יכולה להתכווץ או להתרחב עפ"י החלטת הריבון. כך קבעה הממשלה, וכך קבע בג"ץ "כפי שהממשלה רשאית להרחיב את השטח במלחמה היא רשאית לצמצם אותו בהסכם".
אחת הדרישות של מועצת יש"ע היא להחיל את הדין הישראלי על השטח והתושבים היהודים, לגבי הערבים, המניפסט של מועצת יש"ע שותק. הדרישה הזאת היא הגדרה של אפרטהייד, כי זה נסיון להגדיר מצב קבוע של אזרחים עם זכויות ובלי זכויות. קבלת הרעיון הזה הייתה הופכת את ישראל למדינת אפרטהייד ומוציאה אותה ממשפחת המדינות המודרניות.
הערת אגב: ההתיישבות בעזה הייתה שונה לחלוטין, כי שם ההתיישבות נעשתה בחסות הממשלה. ביהודה ושומרון ההתיישבות הייתה התיישבות של זרם הציונות הדתי. ההתיישבות בעזה שירתה אינטרסים בטחוניים אמיתיים, ושם הייתה הצלחה של הממשלה, שכן הטרור ברצועת עזה מוגר כבר בשנות ה-70.
חזרה לזרם המרכזי: יש נסיון לדבר "גאולית" ב"ריבונית", מבלי להבין שלא מדובר בסעיף שצריך לשנות, אלא שבשפת הריבונות כפי שהיא במ"י אי אפשר להתעלם מהשאלה של מה יקרה לאוכלוסיה הערבית, כי אין בישראל ואקום משפטי. כל עוד הצבא שולט יש הסבר משפטי לשלטון בשטחים. אבל אם השטח יסופח ויוחל הדין הישראלי בשטחים, זה יגרום דה-פקטו למשטר אפרטהייד אלא אם גם התושבים הערבים יוכרו כאזרחים.
שילה גל, אחד מראשי המועצות שובתי הרעב, אומר בתקופה הזאת שצריך לקשור את הציבור החילוני בארץ אליהם (1981). התעמולה נשענת על זה שצריך לדבר עם המדינה וההתיישבות החילונית בשפה הארצית של הריבונות.
האם זה אומר שהמתנחלים האמינו בזה? השאלה הזאת, לדעת גדי, גרמה לתהליך שמה שהתחיל מן השפה אל החוץ, הפך בהדרגה לאמונה אמיתית. בשפת הריבונות אפשר להגן על ההתנחלות בטיעון בטחוני. אפשר לראות איך טיעוני הבטחון מקבלים עם הזמן משקל גדל והולך. בהתחלה צריך "לשדר" שמדובר בציבור הגינוי, אלא שעם הזמן, הטיעונים האלו הופכים עם הזמן לטיעונים מרכזיים. הטיעונים שהתחילו בעיקר מטעמים פרקטיים ואופורטוניסטים הולכים וחודרים. אחת הסיבות היא שמידת האמונה בקרבת הגאולה הלכה ונחלשה עם הזמן. מידת הלהט התערערה, ראשית בגלל שהמשבר של בג"ץ אלון מורה והנסיגה מסיני היו משבר אמיתי בגאולה. למתונים, לדעת גדי, זה גרם להיחלשות האמונה. הרב צבי יהודה נפטר שלושה שבועות לפני פינוי ימית. עד לרגע שזה קרה הרבנים הצהירו שאין התפנות בגאולה. חזון הרב צבי יהודה הוא חזון טריטוריאלי, והנסיגה הביאה למשבר משמעותי בחזון הגאולה. בתוכנית התאולוגית הנסיגה לא מתאימה. צריך לראות את הנסיגה ובג"ץ אלון מורה כראשונים בשורה של משברים שערערו את חוזק האמונה בשפה הגאולית. בהתנתקות, בשפה הרשמית, פוסקים פסיקה חמורה ביותר נגד שיתוף פעולה עם פינוי יישובים, ובפועל לא היו סרבנים (רק 64 סרבנים). לדעת גדי הפער מתחיל עם הקמת מועצת יש"ע.
המשך הדרך מציבה בפני הציונות הדתית מהלומות נוספות:
א. 82' הנסיגה מימית;
ב. חמש שנים אח"כ האינתיפאדה ששינתה את כל השפה הפוליטית של ישראל. האינתיפאדה העלתה על סדר היום את עומק הבעיה של הכיבוש בשטחים;
ג. 91' ישראל הולכת למדריד בניגוד לרה"מ דאז שמיר;
ד. 92' נבחר רבין;
ה. 93' הסכם אוסלו.
הגאולה סופגת מהלומה אחר מהלומה. השמאל טוען שהמתנחלים זכו והם הפסידו, אבל בעיני הציונות הדתית היא סופגת מהלומה אחר מהלומה, והיא נמצאת במגננה מתמדת. מבחינת המתנחלים אין התקדמות בסיפוח השטחים, והממשלות הולכות עוד ועוד שמאלה, כי היום אפילו בני בגין מסוגל לדבר על שתי מדינות. בעיני המתנחלים יש סדרה מתמשכת של תבוסות. בכל התהלך הזה העוצמה של השפה הגאולית נחלשת. עוצמת הרגש והמשיכה נחלשת.
אוסלו הוא שבר בעוצמה של פינוי ימית ואלון מורה. כאן, הצללית של שתי מדינות הופכת להיות אמיתית. בנקודה הזאת, הקיצונים מקצינים והזרם המרכזי, בגדול, מתמתן, גם ברגשות, וגם בפוליטיקה.
מי שמייצג את הקיצוניים, הוא ברוך גולדשטיין. בפברואר 94' ברוך גולדשטיין מבצע את הטבח במערת המכפלה (הורג 29 ופוצע 125). שוב בולטת השתיקה של המתנחלים. הגינויים הם רפים וחלשים. לטווח הארוך לא מקיאים את הגולדשטיינים מתוך המחנה. רוב המתנחלים הם ציבור בורגני, וטבח אזרחים חפים מפשע באמת מזעזע את הציבור, אבל לא הצליחו לגייס את הציבור כדי להקיא את תומכיו של גולדשטיין. בכניסה לקריית ארבע יש אנדרטה לזכרו של ברוך גולדשטיין, ואין התקוממות כנגד זה. זה לא שמזלזלים ב"לא תרצח", אלא שיש תירוצים והקלות כנגד המעשה הזה. בעומק הפסיכולוגיה של הענין, ברוך גולדשטיין עושה את הדבר העקבי מבחינת השפה הגאולית, ולכן קשה להתקומם נגד זה. אם הממשלה הולכת לפגוע בגאולה, ואם ההתנחלות היא פוליטיקה של מעלה, הרי שברוך גולדשטיין יכול להיות בצד של הגאולה. בשפה הגאולית, המעשה של ברוך גולדשטיין עושה שכל, ולכן קשה להתקומם נגדו. הפיתוי של השפה הקיצונית היא שהיא קוהרנטית.
בצד של המדינה המתנחלים מגינים על הקיצונים (לאו דווקא על גולדשטיין) בטיעון הבטחוני. הקיצונים, מגינים על המדינה בטיעון הגאולי. המתנחלים אוחזים בשני קצוות המקל, שכן מול הקיצונים הם מגמגמים בשפת הגאולה ומול המדינה הם מגמגמים בשפת הגאולה.
