טבח מערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין עבר אצל המתנחלים בגינוי רפה בלבד. הסיבה לכך – לא רוצים ריב בתוך המשפחה בזמן משבר. הנימוק העמוק יותר לדעת גדי היה שבשפת הגאולה לא עובר הקו הברור של מה שאסור ומה שמותר. אם המדינה סוטה מתכנית הגאולה היא מאבדת את הלגיטימציה שלה והחוק מאבד את תוקפו (אנחנו כפופים לתורה ולא לממשלה בשפתו של הרב צבי יהודה). אמנם רוב המתנחלים הם בורגנים, ועליהם זה לא יעלה על הדעת להתמרד כנגד השלטון, אך בשפת הגאולה לא ברור איך מגנים את הרצח.
אחרי הסכמי אוסלו יש שבר גדול בקרב המתנחלים. והתגובה לא מאחרת לבוא בדמות רצח יצחק רבין. יגאל עמיר הוא לא מהזרם המרכזי של היהדות הציונית, הוא לא גדל בבני עקיבא והוא לא מהתנחלות, אך לא ניתן היה להימנע מהתחושה שיש קשר. חשוב לומר שבין האמירה שיש קשר לבין להאשים את כל הציבור יש מרחק גדול. רוב המתנחלים הזדעזעו מהרצח. אף על פי כן, הלוגיקה הייתה שם מתחת. כי אם מלמדים שהפוליטיקה של מעלה גוברת על הפוליטיקה של מטה, ואם מערבבים בין הלכה לפוליטיקה, הרגע שבו יעמוד מצד אחד רה"מ ומצד שני אלוהים, ברור מי ינצח. היה מדהים לראות איך התגובה של הציבור הציוני דתי אינה חשבון נפש, אלא התקוממות כנגד ההאשמה שלהם. במאמר המערכת של הצופה למחרת רצח רבין נאמר שממשלת רבין זרעה פירוד בעם שהובילה לרצח. ארבעה ימים לאחר הרצח, כנס חשבון הנפש. הכנס עסק בכך שמאשימים ציבור שלם ברצח שהוא לא ביצע. זבולון המר עלה ואמר שרצח נתעב הוא דבר שלא יעלה על הדעת במדינת חוק, אבל יחד עם זאת אמר שלא ניתן להאשים ציבור שלם על מעשה של אדם אחד. בעיני גדי, זה היה סירוב לעשות חשבון נפש. דובר אחרי דובר הם העלו את אותה טענה. את הדרמה של הכנס סיפק, הרב יואל בן-נון שעלה על הבמה ואמר, תפסיקו להיתמם, "כל מי שאומר רודף, ופסק רודף… לא שוטים לא עשבים ולא מהצדדים… מי שלא יתפטרו מתפקידם עד סוף השבעה אלחם בהם". כשנגמרה השבעה הוא לא פרסם את השמות ולא נלחם בהם, אבל זה היה צעד משמעותי. הוא קיבל איומים על חייו, והחל להסתובב עם ארבעה שומרים חמושים. הרב בן נון אמר בכנס שאי אפשר לערבב הלכה עם פוליטיקה, היה לו נימוק מפולפל לכך, שכן ההלכה נוצרה בגלות, ואין מסורת פסיקה בנושאי מדינה כי בגלות לא הייתה מדינה. הוא אמר שלאור כך, אין לרבנים סמכות לפסוק בענייני מדינה. הנימוק הזה קשור בחבלים עתיקים למסורת של קוק שהאופק שלה הוא בכל זאת מדינת הלכה (בעתיד, בעוד דורות לדעתו).
מי שאמר את הדברים הכי קשים היה הרב יהודה אמיטל, לימים המנהיג הרוחני של מימד. אסור לערבב פוליטיקה והלכה כי זה מה שיקרה. אין שליטה על התוצאות. מרגע שהגאולה הופכת להיות תוכנית פוליטית, ברגע שהממשלה סוטה מתוכנית הגאולה, היא בעצם הולכת נגד יהודים, ולא ירחק היום שאדם יפרש את זה כקריאה למרד. הרב אמיטל אמר שזאת פצצה מתקתקת, ולא ירחק היום שבו אדם יבין את הדברים כמרד נגד השלטון, וזה אכן קרה.
חנן פורת אמר באותו כנס: "מי שמרים ידו לעקור ישובים יהודים, מרים ידו נגד דבר השם", כי אם נעזוב את השטחים יהיה טרור. אבל מה קורה אם המח"ט ואלוהים חלוקים ביניהם? למי יש דרגה יותר גבוהה. באטימות מופלאה, יש ערבוב בין שפת הגאולה לפוליטיקה.
מרגע שהמתנחלים מאלון מורה הבינו שצריך לדבר בשפת הריבונות, הם עברו לסיבה מדינית להתנחלות. המאבק נגד אוסלו התנהל בנימוקים בטחוניים מובהקים. הנימוק הגאולי איבד מכוחו, אבל הוא עדין היה שם. הטיעון הריבוני התמקד בשיקולים בטחוניים וכך משכנעים את הציבור שצריך להישאר בהתנחלות, כי ההתנחלויות מגינות על תל אביב.
הסיבות המדיניות פנו נגד ההתנחלויות, וגם כנגד הנימוק הבטחוני. מה שהצית את התהליך היה פסגת קמפ דיויד בשנת 2000. ברק חשב שאוסלו היא טעות, וההדרגתיות היא טעות, ושצריך לעשות מהלך חד להסדר קבע. בקמפ דיויד ברק הציע את מה שישראל יכולה להעביר בציבור. נסיגה עד כמעט גבולות 67', ריבונות משותפת בירושלים וכו'. אח"כ היו ויכוחים לגבי מה שבאמת קרה שם. גדי שמע בפגישה עם עיתונאים זרים שלא לציטוט, "ברק נתן הכל ומה שברק לא נתן קלינטון נתן". עראפת סירב לחתום בלי זכות השיבה. לדעת גדי, זאת הצלחה של הפלסטינים שהצליחו לקרוא לזה "זכות", כי לא קיימת זכות שיבה לפליטים בדין הבינלאומי. רה"מ ישראלי לא יכול לקבל זכות שיבה. זכות שיבה נוגדת את עקרון החלוקה. לא יתכן ש-9 מליון פלסטינים יחזרו לתוך מ"י. אם תהיה זכות שיבה לישראל זאת התנגדות לעקרון החלוקה. זה אומר שתהיה מדינה אחת פלסטינית, ועוד מדינה דמוקרטית ליברלית עם רוב ערבי. זה חותר תחת הזכות להגדרה עצמית יהודית. קבלת זכות השיבה זה ויתור על הזהות הלאומית של ישראל, ולאף רה"מ בישראל אין מנדט לקבל עסקה כזאת.
ערפאת מבין את הציונות, והוא ידע שדרישת זכות השיבה היא פיצוץ העסקה. המהלך של ערפאת מוטט את הפרדיגמות הגדולות של השמאל והימין בישראל ויצר זעזוע בציבור הישראלי. זה זעזע את כל המפה הפוליטית בישראל. עד אותה עת, היה מחנה השלום שרצה לעשות ויתורים טריטוריאלים תמורת שלום, ואילו הימין אמר שלא ניתן לעשות את הויתורים האלו. אחרי קמפ דיויד היה ברור, שאם ערפאת לא יחתום על הסכם ללא זכות השיבה, אז פרדיגמת אוסלו נכשלה.
לדעת גדי, זה לא מפתיע. התעמולה הפלסטינית הייתה תמיד שתהיה בישראל מדינה אחת. הטענות של ערבים בפני UNSCOP עוד לפני תוכנית החלוקה הייתה שא"י היא יחידה אחת שהערבים בה הם רוב. תכנית החלוקה רצתה לחלק את השטח כדי לאפשר עליה חופשית של התנועה הלאומית היהודית, וכך ליצור פה שתי מדינות לאומיות שונות. הערבים רצו שתהיה מדינה אחת שבה הם רוב, והם הבטיחו להתייחס למיעוט היהודי בצורה הומנית. המחשבה הזאת אף פעם לא עברה מן העולם.
התברר שערפאת לא מעוניין בחלוקה, כי הפלסטינים ינצחו בדמוגרפיה. גם השמאל וגם הימין במבוכה גדולה, ובהדרגה התהפכה התפיסה של מה זה למסור את השטחים לפלסטינים. אפילו בשמאל חשבו שזה קלף מיקוח. פתאום התעורר המרכז הישראלי לפניקה שאין למי למסור את השטחים, כי זה לא ויתור לאף אחד. אם לא ניפתר מזה אנחנו נתבע בתוך רוב ערבי והציונות תיעלם. השיקול שניצח, הוא לא שיקול של זכויות אדם ושהכיבוש משחית, אלא שיקול דמוגרפי. מה שהזיז את המרכז הוא שיקול יהודי, לאומי, ציוני מובהק, שכן בלי רוב יהודי בטריטוריה עליה שולטת ישראל, סופה של הציונות לטבוע. הקרקע המשותפת שהחזיקה את הגאולה והריבונות ביחד פתאום נשמטה.
מה שקרה הוא שהטיעון הלאומי והבטחוני פנה כנגד הטיעון הגאולי.
הטיעון הבטחוני. הטיעון הבטחוני נכנס בעוצמה אחרי אלון מורה. בזירה של שנות ה-80 היה ברור שהסכנה הגדולה לישראל היא עירק. היה פחד שטנקים עירקים ירמסו את ירדן ויפלשו לא"י. ההנחה הייתה שהחזקת גב ההר היא מה שתבלום את זה. עירק היה צבא ענק, והיה ברור שמצבנו יהיה אחר אם נשלוט בגב ההר.
ואז הגיעה מלחמת המפרץ הראשונה, והשיקול הזה נעלם, כי הרבה מהצבא העירקי נכחד, וממילא הוכח שהטילים יכולים להגיע לת"א עם או בלי גב ההר. הנימוק הבטחוני התחלף בזה שצריך לשלוט בשטח כדי למנוע טרור. כך או כך, הנוכחות של ההתנחלות נומקה באינטרס בטחוני. אבל פתאום, ההתנחלות לא רק שהיא לא נכס בטחוני, היא עול.
אחרי שברק התפטר, במע' הבחירות של עמרם מצנע הוא הציע את רעיון ההתנתקות לראשונה. אמנם שרון ניצח, אבל אחרי זמן לא רב הוא אימץ את האג'נדה של מצנע. אהוד אולמרט היה בין שבעת ח"כ הבודדים שרצו לספח את השטחים, ולפתע הוא אומר, שצריך לצאת מהשטחים אחרת נאבד את הרוב. שרון הבין שצריך לפנות את השטחים, וקורה דבר מדהים. הפטרון העיקרי של ההתנחלויות מודיע פתאום על התנתקות חד צדדית. לא ידעו איך המהלך יעבור והיו חששות שתהיה מלחמת אזחרים. שרון אמר שאם המתנחלים ירימו נשק, הצבא יתפנה.
עפ"י הדין הישראלי, מקבלים זכויות על בסיס תושבות ולא על בסיס אזרחות, וכך גם זכות ההצבעה, כדי שמ"י לא תצטרך לשרת אנשים שלא גרים בישראל. השטחים הם לא במ"י, ולכן כביכול הם לא תושבים. כדי להתגבר על כך הוציאו את "צו הזיקה" שבעצם מתייחסת למתנחלים כתושבי ישראל. הודיעו שביום ההתנתקות יבוטל צו הזיקה, ועימו כל השירותים שמסופקים למתנחלים מכוח הצו היו נפסקים: מים, חשמל, שירותי בריאות, טלפון וכו'. הכוונה הייתה להפעיל לחץ מכוח ביטול הצו.
בפועל לא היה מרד, אבל היה הלם. הרבנים הותיקים אמרו "היה לא תהיה". מה שחמור מי זה הוא שהרב שפירא (יורשו של הרב צבי יהודה) מוציא פסק הלכה שבו כתוב שמי שמפנה ישובים יהודים "לא ינקה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". כמעט ואין ביהדות חטאים שאין עליהם כפרה. שלושה חטאים בלבד לא ניתנים לכפרה: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. לא יכול להיות איום תיאולוגי יותר גרוע מחטא שאין עליו סליחה. בעוד שהרב שפירא משמיעה את השפה הגאולית הישנה. בפועל, השטח לא נענה לו.
הרבנים הצעירים (למעט הקיצוניים) של הזרם המרכזי אמרו בשקט לתלמידיהם, תקראו קריאה, תתאבלו ואל תסרבו פקודה. ראשון להם היה הרב אלי סדן, שהוא ראש המכינה הצבאית בעלי, ואבי המכינות הצבאיות. הוא כתב מכתב לנוער ושם מופיע באמצע "אין לנו עם אחר, זאת המדינה שלנו אין לנו מדינה אחרת, זה הצבא שמגן אלינו". מוסבר שאם נפרק את הריבונות הישראלית, אז נפסיד את הכל, כי בלי זה אין ציונות. התוצאה הייתה שלא היו כמעט סירובים. שדרת הפיקוד של צה"ל מלאה בחובשי כיפות, ולא היו כמעט סירובים, 64 בלבד.
היו ויכוחים גם עם הרב שפירא. הרב ליכטנשטיין מישיבת הר עציון כתב מכתב לרב שפירא, ואמר לו שיש לו פסק הלכה בענייני מדינה. ובעצם זה הוא פיענח נכון שהעירוב של המדיני והגאולי נמשך. רב שנותן פסק הלכה מדיני מובהק "משחק באש". שפת הגאולה נשמעת חלולה וריקה. היה ברור שכל מי שנמצא בשטח שזה הפך לקליפה שאין לה תוכן, שאם לא כן היה סירוב המוני. השפה הגאולית לא הצליחה. הציונות הדתית החליטה לא לפרוץ את גבולות החוק. הציונות של מדינה נצחה את הציונות של ארץ.
כנגד הרב שפירא, כתב הרב שרלו, שני מאמרים בצופה שנקראו "ממלכתי מלכתחילה" שאמר קודם ממלכתיות. "שימור הממלכתיות.. יותר חשוב מקיום מצווה חשובה ככל שלא תהיה, וזה כולל את מצוות ישוב הארץ. מי שמוכן לפרק את המדינה על זה, הרי הוא כמי שעובד עבודה זרה". בעצם, התוכן של שרלו הוא שמי שיסרב לא ינקה גם כן.
לחוצים אל הקיר, הרבנים הצעירים חיפשו מצע תיאולוגי שיאפשר לקבל את הנסיגה מבלי להתייאש מהריבונות של המדינה.
בתוך המחנה הציוני דתי קרה דבר מדהים גם כן. הרב בן נון מתראיין בהארץ ואומר: "מה אתם לא זוכרים כמה שרון מסוכן?". הוא טוען שלא מגנים על זכויות האדם של המתנחלים. פתאום הציונות הדתית מדברת בשפת "זכויות האדם". בעיני השמאל הייתה כאן צביעות שאין כדוגמתה. בבת אחת, גייסו את כל המדינה למאבק נגד ההתנחלות. השמאל הליברלי של זכויות האדם מגויס להגנה על ההתנחלויות. הציונות הדתית הבינה שכנגד טיעון בטחוני לאומי, הטיעון "היעיל" הוא טיעון של זכויות אדם. מנק' המבט של המתנחלים יש עוד משהו, כי באמת יש הפרה של זכויות אדם בפינוי. המתנחלים טענו בצדק, שגירוש אנשים מבתיהם זה הפרת זכויות אדם. אבל מבחינתם היה גם דבר שלישי, הייתה כאן קריאת תיגר. בן נון אומר בעצם שכל הזמן נלחמו על זכויות האדם של ערבים, אבל פתאום לא מגנים על זכויות האדם של המתנחלים.
המתנחלים הגישו בג"ץ כנגד הכנסת, הידוע בכינויו בג"ץ "פינוי פיצוי". העתירה היא אגרגציה של כל העתירות שהוגשו בענין. בבג"ץ נשמעו כל הנימוקים של המתנחלים, למעט הנימוק הגאולי. אהרון ברק ישב בראש ההרכב, ופסק הדין מסכם את תולדות הויכוח. לדעת גדי, יש בעיה מאד גדולה עם פסק הדין שבו מנסים לקבוע מדיניות בבג"ץ. אבל לדעת גדי, דווקא בפסק הדין הזה, באופן נדיר, בג"ץ לא התערב.
המתנחלים טענו:
א. הטיעון הבטחוני – מסוכן לבטחון ישראל. בג"ץ טען שהוא לא מוסמך לטעון בענייני בטחון, ולכן דחה את הטענה הזאת (זאת בניגוד לפס"ד אלון מורה, שם דחו את שיקולי הבטחון של צה"ל). השיקולים הבטחוניים הם של הצבא והממשלה, ולכן בג"ץ לא רשאי להתערב.
ב. מסירת שטח משטחי א"י לריבון זר נוגדת את מטרת של הציונות – בג"ץ ענה שמטרתה של הציונות היא מדינה יהודית ודמוקרטית ועל כן, אין לראות בהתנתקות הפרה של מטרת הציונות, וגם לא של יעודו של העם היהודי. הטענה שנשמעה סביב אלון מורה שלממשלה אין זכות למסור שטח משטחי א"י לריביון זר נשמעה שוב, ובג"ץ עונה שלמדינה יש סמכות לקבוע את גבולות המדינה. כשם שלמדינה יש זכות להתרחב במלחמה, יש לה זכות להתכווץ בהסכם.
לזכות השיבה יש עיגון בהחלטה של עצרת האו"ם. אבל החלטות של העצרת הם לא חוק בינלאומי (להבדיל מהחלטות של מועצת הבטחון). גם הסכם בין שתי מדינות הוא בעל תוקף בחוק הבינלאומי. הגבול הבינלאומי של ישראלי הוא כזה בגלל שהוא נקבע בהסכם בינלאומי בין שתי מדינות.
ג. טיעון זכוית האדם – זה תפקידו של בימ"ש בכל דמוקרטיה ליברלית. אבל, בכל מדינה דמוקרטית יש מקומות שבהם זכויות האדם נדחות מול טובת הכלל, ותפקידו של ביהמ"ש בדמוקרטיה ליברלית הוא לקבוע גבולות אלו. בפסק הדין, ביהמ"ש קובע שכל ההתנחלות התנהלה בכך שהפרו זכויות אדם אך הייתה לכך הצדקה אל מול האינטרס הבטחוני כבד המשקל. אם יש אינטרס בטחוני, הוא גובר על זכויות פרטים במידתיות. אם כן, יש פרטים שעומדים מול בטחון הכלל, ואז יש הצדקה להפרת זכויות אדם.
בני קצובר אמר אחרי בג"ץ אלון מורה שאם יפנו את אלון מורה, הרי שכל ההתנחלות תעמוד על הנימוק הבטחוני, ואלו למעשה חולות נודדים, כי הנימוק הבטחוני לא תמיד יתפוס. והנבואה של קצובר התגשמה בבג"ץ ההתנחלות.
הנה, בשם הנימוק הבטחוני, אפשרו את הפרת זכויות האדם בעבר. ועכשיו, באופן עקבי, כפי שהופקעו זכויות אדם כדי להנחל, עכשיו מופקעות זכויות אדם כדי להתפנות. הנימוק הבטחוני השתנה, ועימו ההצדקה להפרת זכויות האדם.
אפילוג. מועצת יש"ע בחרה בסוף עמדה ממלכתית, ועמדה לצד הצבא בפינוי.
