מבוא לציונות
מה היא ציונות? בלשונו של בן גוריון, מטרתה של הציונות היא לעשות את היהודים לאנשים שעומדים ברשות עצמם. זאת הבעיה שהציונות באה לפתור, כפיפותם של היהודית ותלותם באחרים.
הסיפור יותר מסובך ולכן ניתן לומר על הציונות הפוליטית שהיא מודרניזציה של חיי היהודים.
מהי מודרניזציה? (ראה: מודרניזם) ריבונות האדם על גורלו. חברות לא מודרניות הן חברות לא מסורתניות. ההנחה של העולם הקדם מודרני הוא שהאמת מאחורינו, פעם היה טוב, אבותנו היו חכמים, ואנחנו כעת רחוקים מהמקור. בעידן המודרני מתרחשת מהפכה בקשר לתפיסת הידע, ואנשים מתחילים להבין שהאמת נמצאת לפנינו ולא מאחורנו. זה קורה עם המהפכה המדעית. המניפסט של המהפכה המדעית הוא המניפסט של פרנסיס בייקון נובום אורגנום ("המכשיר (ידע) החדש") משנת 1620. פרנסיס בייקון מציע גישה חדשה שבה במקום לפשפש בספרים ישנים אנחנו צריכים להביט בעולם ולבחון אותו.
המאבק של גלילאו עם הכנסיה היה מה נכון? תצפיות או כתבי הקודש. ההנחה של הכנסיה הייתה שהספרים צודקים והחושים טועים. השיטה המדעית של בייקון אומרת שהידע יבנה לאט לאט על ידי תצפיות. זאת לידתה של תפיסת הקדמה. מהר מאד הרעיונות האלה תופסים תאוצה, בין השאר עם פרסום המכניקה של ניוטון. אנחנו מתקשים היום לתאר את העוצמה שהייתה לפרסום הספר הזה, אך הוא עורר מהפכה. בעיני בני אדם העולם היה חשוך ואקראי, וניוטון מצא בו סדר והאיר את כולו. ניוטון חשב שהוא גילה את אלוהים על ידי גילוי העקרונות שלו. מהר מאד הרעיונות האלו מופנים למה שנקרא the science of man, כפי שקורא לזה אלכסנדר פופ. נשאל את עצמנו מה זה הייצור הזה "האדם", ונשאל את עצמנו מה מפעיל אותו. במקום לקבל על עצמנו את החוקים של כל הדורות, נחקור בעצמנו את טיבו של האדם והחברה ונשפר אותם. מתחת לתוכנית הזאת מובלע רעיון מדהים וחדש, שהחברה האנושית היא מעשה ידי אדם ושבסמכותו ובאחריותו של האדם לארגן אותם. עד אותה עת היה נהוג לחשוב שהטבע והחברה קיימים וניתנים על ידי האלוהים. לא העלו על הדעת שהאדם ריבון על גורלו.
אכן, מהרגע הזה בני האדם נוטלים את הריבונות לידיהם, עורפים את ראשו של המלך ובונים חברה שהלגיטימיות שלה נובעת מהאזרחים ולא מהאל או מהמסורת.
נשאלת השאלה מה המשמעות שהאדם ריבון על גורלו? מי הוא האדם? היחיד, הפרט? אחת השאלות שהתעוררו בפני ההוגים של המאה ה-17 וה-18 הייתה שיש סתירה בין ריבונות האדם לריבונות החברה. הראשון שניסח את הקונפליקט הזה הוא הובס. (ראה גם: המחשבה המדינית בעת החדשה)
הובס טען שיש ניגוד מהותי בין החירות של הפרטים לבין הסדר בחברה. אם הפרט הוא חופשי אז יהיה מצב של מלחמת כל בכל. המשפט המפורסם ביותר בספרו הוא שהאדם בלי שלטון הוא and the life of man solitary, poor, nasty brutish and short. לכן, צריך להטיל על אנשים סמכות ומורא. כך יש טרייד אוף, האדם נותן את חירותו ומרוויח בתמורה יציבות ובטחון. כלומר, האמנה החברתית של הובס היא כזאת שאין להמרות אותה בשום מצב, כי גם אם יש מלך רע, צריך להמתין שהוא יתחלף, כי עדיף לסבול כל עריצות על פני כאוס (זה כאמור היה לפני העידן הטוטאליטרי).
בקוטב השני של המחשבה המודרנית הוא הליברליזם הקיצוני. אכן יש סתירה בין ריבונות האדם לחברה. אם האדם ריבון לעצמו, לא יכול להיות שתהיה מעליו חברה שתגיד לו מה לעשות. תמיד יהיו קונפליקטים בין האדם לשלטון. המסקנה של הליברלים היא שהריבון הוא היחיד. רלף וולדו אמרסון, שהיה מורו של ניטשה, היה אינדיבידואליסט קיצוני, ראה בחברה קונספירציה כנגד העצמאות של כל חבריה. לכן, החברה היא לא לגיטימית.
בין שני הקצוות האלה צמחו כל גווני המחשבה הפרוגרסיבית. הם צמחו ביניהם כי הם התנגדו להנחה המובלעת שיש סתירה. לשיטתם של הדמוקרטים, הרפובליקנים, וכו', הריבונות של הכלל אינה ניגוד לריבונות של הפרט. החברה היא ההצטברות של הריבוניויות של הפרטים היחידים. הריבונות של הכלל היא הריבונות של כולם יחד. אנחנו לא מוותרים על הריבונות שלנו, אנחנו פשוט תורמים אותה לכלל. בכך למעשה השלטון של החברה הוא לא סתירה לזה שהאדם שולט על גורלו. החיים מחולקים לספרות. וכל החלטה נוגעת לספרה שבה היא מתרחשת (דוגמת החדר, בית, רחוב, עיר וכו'). הממשלה היא גוף שאנחנו ממנים כדי להוציא החלטות בשמנו. הממשלה היא הסכון לביצוע הפעולות, והיא מייצגת את הפרטים. זה הבסיס לדמוקרטיה המודרנית.
תפיסתו של ג'ון לוק (הוא לא דמוקרט, אלא רק ליברל), תפקידה של הממשלה לשמור על חירותו של הפרט. לכן, בעיניו של לוק ניתן "לפטר" את השלטון אם הוא לא ממלא את תפקידו. לפרט יש זכות למרוד. אם הלגיטימציה של השלטון נובעת רק מכך שהוא צריך לשמור על זכויות הפרט, אם הוא לא עושה זאת ניתן לפטר אותו. מכאן, שהריבונות האקטיבית היא של החברה כי היא יכולה לפטר את הממשלה. לדעת גדי, בישראל הריבונות של האקטיבית נמצאת בידי היועמ"ש.
הדמוקרטיה היא ריבונות אפקטיבית בידי כלל האזרחים. עקרון הרוב הוא הכרחי, כי אם רוצים להחיל את העקרון של ממשל בהסכמת הנמשלים, צריך להבין שאף פעם לא ניתן להשיג את הסכמת הכלל. הדמוקרטיה רוצה להתקרב לזה שהחלטה מייצגת כמה שיותר אזרחים, קרי היא מספקת יותר אנשים ממה שהיא מתסכלת.
עם עליית ההשקפה הדמוקרטית הזאת, היא הופכת בני אדם לריבונים בפועל על גורלם. היהודים היו צריכים להשתלב בתוך הסדר החדש הזה ולהפוך לריבונים על גורלם (למידע נוסף, שמואל פיינר, ההשכלה). היהודים חשבו להשתלב בסדר הזה בדיוק על סמך ההפרדה לספירות שהוא מכיל "יהודי באוהלך ואדם בצאתך" (מקורו ביל"ג). פירוש הדבר הוא שהיהדות שייכת לספירה הפרטית והיא העדפה ככל העדפה אחרת. בצאתך, תהיה אדם ככל האנשים. המשכילים היהודים, כמו שלמה מיימון, קיוו שפירוש הדבר שמבלי לוותר על יהדותם הם יוכלו להיות אזרחים ככל היהודים. היהודים במשך 2000 שנה היו תמיד כפופים לאחרים ושהם חיים בחסד ולא בזכות. והנה, יש ליהודים הזדמנות להיפטר מהדעות הקדומות של ימי הביניים. שלמה מיימון מספר שהכומר של הכפר רצה להתנקם באביו, אז הוא שם גופה בבית אביו, ואמר שהיהודים גנבו אותה להכנת מצות. היהודים קיוו שתקום עכשיו חברה אזרחית שבה אמונתו של האדם היא עניינו הפרטי. אבל הרעיון הזה לא עבד. הסיבה שזה לא עבד בגלל הלאומיות. הדמוקרטיה התבררה מיד עם היוולדה כיצור לאומי. הדמוקרטיה עובדת מפני שהיא לאומית, מפני שהיא מתפקדת כאשר לאזרחים אכפת מהקולקטיב, כי רק אז הם משתמשים בזכות ההצבעה שלהם כשטובת הכלל לנגד עיניהם. המפתח לרפובליקות החדשות היה פטריוטיזם. הלאומיות היא המסגרת המחייבת שבגינה המיעוט המתוסכל מקבל את דין הרוב.
למשל, בהתנתקות המתנחלים לא הכריזו ברובם על מדינה עצמאית. מעטים התנערו מהאמנה החברתית, כי האנחנו היה חשוב יותר מההחלטה. דוגמא סותרת הייתה מלחמת האזרחים בארצות הברית.
הדמוקרטיה יכולה לתפקד רק כשהמחוייבות היא ל"אנחנו".
המהפכה הצרפתית הציעה ליהודים כיחידים הכל, וככלל לא כלום. היהודים חשבו על עצמם כיהודי באוהלך ואזרח בביתך. אבל המציאות הייתה שאדם נחשב כ"צרפתי" בצאתו. היהודי לא נחשב כ"צרפתי" אלא כ"אדם קוסמפוליטי". היהודי לא היה משוייך. היהודים הם בכל מקום אבל בשום מקום, כך נולדו הפרוטוקולים של זקני ציון. היהודים תמיד נאמנים יותר לזהות היהודית הבינלאומית שלהם ולכן לא ניתן לסמוך עליהם. לכן, היהודים הבינו מהר מאד, שהנוסחא של יהודי באוהלך ואדם בצאתך לא עובדת וצריך להחליף אותה בנוסחא שלוקחת בחשבון את האופי הלאומי של המדינות החדשות. הנוסחא החדשה צריכה להגיד משהו כמו "היה יהודי באוהלך, וצרפתי בצאתך", או "גרמני בן דת משה". כך, היהדות נשארת דבר פרטי, אבל במימד הציבורי, צריך להיות זהות עם הלאום, זאת לא רק אזרחות. בצאתך אתה בן נאמן למולדת, פטריוט נאמן כמו כל שאר האזרחים.
באמנסיפציה אנחנו עדים לנסיונם של היהודים להראות שאין סתירה בין היהדות שלהם לנאמנות שלהם ללאום. בכך תלוייה הצטרפות היהודים למצעד הקדמה. כדי שהיהודים יהיו בעלי חרות וכח פוליטי אפקטיבי, הם צריכים להיות בעלי זהות לאומית כמו כולם. זהות לאומית זאת צריכה לדור בכפיפה אחת עם היהדות.
