פילוסופיה של מדעי החברה: מקס ובר – חלק שני

בחלק הקודם אודות מקס ובר אמרנו שני דברים:

· אפיון של פרקטיקות חברתיות על פי הנורמות שמנחות אותן – וובר נותן לנו כלים להבדיל בין פרקטיקות (וההבדל הוא מה נחשב לעיסוק ראוי בכל פרקטיקה). וובר בחר לבחון כך את הפוליטיקה, הביורוקרטיה והמדע (וגם כלכלה – קפיטליזם).

· לתאר את המדע כחלק מתהליך המודרניזציה. תפישה של מדע בתוך קונטקסט של זמן ותקופה –

· המדע עצמו נרתם לקדמה (מעוגן בתפישת הזמן המודרנית – התפישה הליניארית).

· המדע חושף עולם נטול-משמעות. אין זה תפקיד המדע לחשוף משמעות. תכני המדע (חקירות ותוצרים) אינם של משמעות.

· ובר אמר על החברה המודרנית שהיא מכלול של יעודים ומשמעויות לבני אדם. אנשים יכולים להכנס לתחומים שונים (ומרובים). כדי להבין חברה צריך להבין את האופציות שבה כלומר התחומים שאפשר לעסוק בהם. כדי להבין את התחומים צריך להבין את הנורמות שלהם.

יש כאן מעגליות: נורמות מסבירות חברה אבל חברה מייצרת את הנורמות…

התשובות של גדי:

· לא תיזה סיבתית אלא תיזה שאומרת שיש כאן שתי תופעות קשורות שהן שני צדדים של אותה מטבע. וובר מלכתחילה לא אומר מה מוביל למה (אין חץ).

· אנחנו שואלים שאלות מנקודת מבט של חברה מודרנית וממוסדת היטב. אבל וובר אומר שדברים נבנים היסטורית. בסיפור ההיסטורי האחד מזין את השני וחוזר חלילה עד שמתקבעים מוסדות. לשאול מי מייצר נורמות זה מלאכותי – כי נורמות מתגבשות בתהליך היסטורי ארוך. תפקידו של מדען החברה דומה לתפקידו של ההיסטוריון. כן יש חץ אבל לא בין חברה ונורמות אלא כרונולוגי.

ובר מדבר על הסרת הקסת מהעולם DISENCHANTEMENT.

זה נובע מהגעגוע של ובר לעולם שאיננו עוד. הוא לא מרוצה מהמודרנה אבל חושב שזה ילדותי לנסות להתכחש לזה ולהאמין / לחשוב / לפעול כאילו שאפשר לחזור אחורה.

אין אחורה.

היום ננסה לברר שני נושאים:

· מהי מערכת הנורמות שמנחה (מכוננת) את המדע (כפי שטוען ובר)?

· האם לפי ובר יש הבדל בין הנורמות של מדעי הטבע ובין אלו של מדעי האדם?

המדע

ובר אומר שאין כזה דבר מדע ללא הנחות מוקדמות כי אין שום פרקטיקה אנושית כזאת בכלל. ההנחות המוקדמות של מדע הן תקפות (כללי הלוגיקה והמתודה) וההנחה שיש ידע שראוי לדעת אותו. ההנחה השנייה היא החמורה ביותר לפי ובר כי אי אפשר להוכיח אותם. למעשה, אי אפשר להניח גם את ההנחה הראשונה של התקפות.

לגבי הנחת התקפות: למה כללי להוגיקה והמתודה הם הנחה מוקדמת שאי אפשר להצדיק אלא רק לאמץ או לזנוח. את הלוגיקה מצדיקים רק בעזרת הלוגיקה. אין הצדקה אחרת. חיצונית. נלמד על אנשים שמנסים להצדיק את כללי הלוגיקה (הם יגידו שאין חברה אנושית שהשיח בה לא מושתת על כללי הלוגיקה). ובר חושב שכללי הלוגיקה הם תקפים עבור מי שמקבל את תוקפם ונכנס לתוך פרקטיקה שמאמצת את תקפן ולא מעבר לזה. זה אומר שאין להם תקפות בעולם אלא בתוך פרקטיקות מסויימות. לא בעולם – באנשים.

כללי הלוגיקה הן במובן זה נורמות מנחות.

כל חשיבה על פרקטיקה מדעית שאיננה נשלטת על ידי מתודה חסרת משמעות בעיני ובר.

קון יגיד שאין שיטה מדעית אחידה שמנחה מדענים אלא שזה פרדיגמות. עמדה כזאת מתנגשת ראש בראש עם ובר. הדרישה לקיומה של מתודה מובנית לתוך ההבנה של ובר אתהמדע. נדגיש שהמתודה הזאת היא מובלעת. אין ספר חוקים למדענים. לא כל מדען יכול להצביע על המתודה שהוא השתמש בה. כלומר, המתודה איננה בהכרח מודעת. לא צריך להצהיר על מתדוה כדי שתהיה מתודה.

לגבי הנחת הידע הראוי (חשיבותו של הידע): נורמה בעייתית מכמה סיבות:

· אם המדע רתום לתהליך הקדמה אז הידע הוא לא תכלית אלא אמצעי.

· הידע המדעי נועד להתיישן. איזה ערך יש לידע לא מוחלט? לידע זמני? ובר

ובר משיב על שתי הנקודות הללו. הוא אומר שהמדע חייב להתייחס לכל בעיה פיצית כלב העניין. לחקור פסיק כאילו גורל נשמתך תלוי בזה. מציג תאוריה של המידות הטובות של המדען.

ובר אומר שהטענה שהידע חשוב מנחה את המדע ואי אפשר להוכיח את זה. אבל האם הוא באמת מנחה את המדע?

ובר יגיד שיש תכליות שניתן לממש רק אם לא נחשוב על זה. כך גם הקדמה. מגשימים אותה דרך המדע אבל לא עושים מדע למען הקדמה. זה כמו ספונטניות.

כשובר אומר שמי שלא קושר את גורל נשמתו למחקר הקטן שלו ישאר תמיד רחוק מהמדע – האם הוא אומר שהוא לא יהיה מדען טוב?

האם הוא טוען שמי שמזייף לא ייה מדען טוב?

לא. יש הרבה מדענים שמזייפים. כי מדען טוב מנסה להגיע לתוצאות ראויות בתוך התחום. מדען טוב הוא יצרן של תוצאות. כל עוד המדען מציית לחוקים של המדע (שתי ההנחות) הוא מדען. אם הוא משיג תוצאות (שזה הקריטריון למוצלחות בתוך הפרקטיקה הזאת) אז הוא טוב. אבל הוא לא יהיה אותנטי. מי שמשתתף בפרקטיקה באופן לא מזוייף אם הוא מפנים את הנורמות שמנחות את הפרקטיקה.

כל מדע מניח שהידע חשוב. אי אפשר להבין מדע אחרת.

ובר מציג את כוחו של המדע כהסבר איך להגיע למטרות. כלומר, לא יכול לקבוע את המטרות, אבל כן יסביר איך לזוז מא' לב' בדרך להגשמץת היעד.

זאת גישה אינסטרומנטליסטית – ערך המדע נובע מהכלים שהוא מציע כדי לקדם מטרות חיצוניות.

בעולם של ובר אדם יכול או להזדהות או להיות מנוכר לפרקטיקה שלו.

ובר הולך על חבל דק בין מדען ונביא. הוא אורמ שאין הוא יכול להוכיח שרקמ י שמאמץ אץ ההנחות המדעיות יהיה מדען טוב. הוא גם לא מבטיח שהערך של האותנטיות הוא ערך גלובלי (שמדען יאמין באמת בהנחות). אולי אותנטיות זה לא חשוב או לא מודע וכו'. זאת שאלה ערכית לחלוטין וכל אדם יכול לבחור. הוא מבין שהרומנטיקנים שהם מחפשים משמעות. אבל הוא לא יכול להביא להם את זה. כל מה שהוא מציע זה משמעות במובן היסטורי וחברתי (מערך של ציפיות, בניית מוסדות וכו').

זה לא אומר שהמשמעות מנותקת מהעולם. זה קשור – זה מסביר משמעויות בעולם. אבל זה כמו קאנט – לא מסביר מה יודעים אלא רק אומר מה כן אפשר לדעת ומה אי אפשר ושזה בעצמו ידיעה. זה מה שובר עושה בעצם כי המשמעות היא לא של העולם. יש נתק. היא בעולם במובן שהיא נבנית בפעולות ובאנשים, אבל אין משמעות מעבר למה שמחליטים שתהיה. אין משהו מעבר לתפישה האנושית שאפשר לדבר עליו.

קצת על שאלת מדעי הטבע – מדעי האדם:

מדעי הטבע לפי ובר פועלים מתוך הנחת יסוד נוספת שהיא חוקיות קוסמית. יש חוקיות שצריך לחשוף. החוקיות הזאת היא לא משמעות העולם אלא הדרך שבו העולם פועל.

ההבדלה החמורה ביותר בין סוגי המדע היא שבמדעי הטבע מדובר בהתבוננות בעולם נטול משמעות, ובעולם החברה הגדרת מושא החקירה הן תופעות בעלות משמעות. החוקר לא יכול להיות מנותק מזה שאנשים מייחסים לתופעות משמעות. החקירה היא לא רק של תופעות אלא של המשמעות שמשייכים להם. ככה משתתפים בקהילת תרבות. זה לא להסכים – זה נסיון להבין יצורים אם תפישת עולם ומשמעות.

זאת דיאלקטיקה: העולם המדעי אומר שהעולם ריק ממשמעות. אבל התופעה החברתית ניתנת להבנה רק דרך בחינת המשמעות.

ובר מציע מהלך חוזר של בפנים-בחוץ. כשהוא מתאר את המדע (ואת המסירות הנדרשת לו) רואה מצד אחד את ההקשר ההיסטורי שבו נבנה הנרטיב המדעי (חיצוני) והמצד השני הוא בעצמו חלק מהאתוס הזה ומאמין שהידע הוא חשוב בפני עצמו (אותנטי).

המעבר הזה בעיניו (וגם בעיני דורקהיים) הוא קריטי.