תורת הספרות והתרבות: ביקורת פסיכואנליטית

ביקורת פסיכואנליטית

לקריאה מורחבת אודות הפסיכואנליזה פנו לסדרת המאמרים מבוא לפסיכואנליזה

הסימבוליזם שמאפיין את הפסיכואנליזה, קרי ייצוג עקיף באמצעות דימויים של התת-מודע, מותח קו של דמיון בין הנפש והספרות (ב132). ביטויים הגלויים הן של הנפש והן שלה הספרות אינם זהים למשמעותם הנסתרת המושפטת מתוך צבר גילויים קונקרטיים (ה209) לכן גם הפרשנות ארעית יחסית (ה209-210). כשם שהנפש היא מתח בין אלמנטים מודעים לבין לא-מודעים כך גם יצירת הספרות מסתירה תמיד את "תת-המודע" שלה (ה210-211).

החלום והספרות

הטקסט הספרותי דומה לחלום בכך שזהו עולם סימבוליסטי מאורגן כלשהו שלא אומר את מה שהוא מדמה לומר אלא מייצג דבר מה אחר. (ה212).

התקה: אלמנט אחד מיוצג על ידי אלמנט אחר.

עיבוי: מספר אלמנטים מצטרפים ומיוצגים על ידי אלמנט אחד. (ב128)

פרויד שינה את הדרך בה נתפס האדם בכך שהציג אותי כדמות שסועה בין דחפיה המולדים לעונג וסיפוק ובין הצווים החברתיים, בין יצר וסדר, וכך ערער את תפיסת האדם כיישות יציבה (ה215).

פרויד ראה באמנות כדחפים הקמאיים המוסווים באסתטיקה ועוברים סובלימציה ואילו פרשנויות אחרות רואות בה דווקא את המקום שבו נחשף הסדר הכאוטי של הנפש (ה217)

ההשקפה הפרוידיאנית הטרימה את הפוסט-סטרוק': הראיה כי הסדר רק כפוי על האי-סדר תואמת את התפיסה שכל טקסט הוא רב משמעים ויכול לסתור את עצמו (ה218).

מה עושים מבקרים פסיכואנליטיים נוסח פרויד:

א.      מבחינים וקושרים בין מודע ולא-מודע ביצירה.

ב.       מתייחסים למניעים ולרגשות לא מודעים של הסופר והדמויות.

ג.        מנסים לזהות סימפטומים ומצבים פסיכואנליטיים.

ד.       מיישמים את הפסיכואנליזה על ההיסטוריה של הספרות.

ה.      רואים את היצירה בהקשר הנפשי ופחות בהיסטורי או החברתי. (ב135)

לאקאן

שם במרכז את הלשון כביטוי ראשוני של הנפש והלא מודע בנוי במבנה של הלשון (ב141). מסוסיר הוא מסיק כי למסמנים בלשון יש חיים משל עצמם הנפרדים מהמסומנים ולכן הלשון היא עצמאית מהמציאות (ב142).

התקה = מטונימיה (החלק מייצג את השלם)

עיבוי=מטאפורה (המשמעות מושאלת מתחום אחד למשנהו כך שלמסמן אחד נדחסים כמה מסומנים). (ב142-143).

לפי לאקאן התת-מועד הוא יסוד העצמיות של האדם – "גרעין הווייתנו" (ב143) לכן העצמי הוא מפוצל, כאשר העצמי למעשה אינו ממוקד בעצמי ולכן זר כלפי עצמו. (ב144).

אם העצמי אינו אחדותי ומובחן (אין "אני") הרי שגם דמויות ספרותיות אינן דמויות קוהרנטיות כי אם צבר סימנים שמאוחדים תחת שם פרטי. ההסטה היא גם לראות את הספרות, כמו הלשון, כמתייחסת לעצמה ולא לעולם הרפרנציאלי (ב144).

הילד אצל לאקאן מתפתח מהשלב הדמיוני בו הוא אינו מזהה את עצמו כמובחן מהעולם והאם דרך שלב המראה ועד לשלב הסימבוליאליו הוא נכנס באמצעות הלשון ועובר חיברות. בתחום הספרות ניתן לקשר בין הסימבולי לספרות ריאליסטית בכלל ולפרוזה בפרט וביןהדמיוני לטקסט אנטי-ריאליסטי ולשירה החורגת מגבולות הלשון. (ב147). הממשי הוא האנרגיה הראשונית שבמצב של טרום-אני, חוויה חסרת צורה וארגון שנחסמת על ידי התודעה וארגונה ביד הלשון (ה230).

השפה חוסמת את הממשי בכך שהיא מחליפה את המסומנים במסמנים ומונעת את הגישה את המהות הבסיסית ותחתיו מציבה רק תחליף לשוני (ה232).

המחשבה אצל לאקאן היא תחליף לקיום המהותי של האדם אך היא גם זו המסדירה ומאפשרת את קיומו החברתי תוך הדחקת התשוקות הקמאיות (ה233). בהקשר הספרותי גם הטקסט הריאליסטי והנגיש ביותר יחשוף מתוכו יסודות כאוטיים ומנוגדים, "כתיבים" בלשונות של בארת (ה234).

מה עושים לאקאנאנים

  1. מחפשים את הלא-מודע של הטקסט.
  2. מנסים לזהות סימפטומיים ומצבים לאקאניאניים בספרות
  3. רואים בטקסט ביטוי למושגים מרכזיים של לאקאן כמו ההיעדר או התשוקה.
  4. רואים את הטקסט הספרותי כמייצג את תורת לאקאן ומעדיפים טקסט אנטי-ריאליסטי שמציג את חמקמקות הלשון. (ב146).

תורת הספרות והתרבות – סיכום

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: