אובדן הילדות/ ניל פוסטמן
ב-"אובדן הילדות" ניל פוסטמן מבקר את בעיית אובדן הילדות. בגלל הטלביזיה, הילדים אינם מוגבלים עוד בידע, ולכן החלוקה בין ילד למבוגר מתשטשת. הוא מציג הן את התכנים התקשורתיים (הוצאת הפרטי לציבור) והן את קלות ההבנה של המסר התמונתי, אך טוען כי הדבר נובע מטבע הצורך של התקשורת בחומרים. יחד עם התבגרות מוקדמת של הילדים יש אינפינטיליזציה של המבוגרים, המתבטאת בעיקר בחוסר אחריות לגידול ילדיהם. המאמר איננו אצבע מאשימה, אלא אצבע מצביעה על תופעה, ולמרות שהלשון בה ביקורתית, היא לא מחפשת אשמים. בסוף הקטע הוא מבקש לבקר את אלו שרוצים להעניק לילדים את החופש ושיקול הדעת הניתן למבוגרים.
פרק V – ראשית הסוף (עמ' 63-72)
הטלגרף – מהפיכה טכנולוגית ששינתה את הצורך במידע
הגילוי של מורס חשוב מזה של דרווין. אדם יכול לחיות מבלי להאמין באבולוציה של דרוין, אך מורס מכתיב להם את ניהול חייהם ותודעתם. (קריסטין ניסטרון: "המטאפיסיקה הבלתי-נראית של הטכנולוגיה"). הרעיונות של מורס אינם ניתנים להפרכה, והשאלות שהוא ישאל הן פרקטיות: האם המכשיר יפעל, לאיזה טווח, וכמה יעלה.
מעבר למידע מהיר ומנוכר
בזכות הגילוי של מורס המידע הפך מאישי לבלתי אישי וכלל עולמי. האדם החי בסביבה החשמלית הוא איש המונים. הטלגרף היה המדיום התקשורתי הראשון ששבר את הקשר ההיסטורי שבין התעבורה והתקשורת. הוא הביא אותנו לעולם של בו זמניות ומידיות.
תעשית החדשות
בתחילה היה השימוש בחדשות בלשון טקסית, אך עם הטלגרף הפך במהרה למצרך חיוני, שאחד ממאפיניו הבולטים הוא, שאין עוד אחריות אישית על החדשות. הטלגרף הפך את הפיכת המידע לבלתי-ניתנת לשליטה, והפיץ אותו בנפחים חסרי תקדים. היתה זו הגדרה חדשה לאינטיליגנציה: כמה האדם יודע, ולא – מה הוא עושה עם זה.
שיא הילדות: רגע לפני הטלביזיה
אובדן השליטה על בקרת התכנים
1850-1950 היו שנות השיא של הילדות האמריקאית. לילדים ניתנה הגנה מפני גחמות, ופותח הסטריאוטיפ של המשפחה המודרנית. עד מהרה האמפתיה נתפסה כזכות מלידה (ביולוגית) של ילדי המאה העשרים, ולא כמוצר תרבות. ב-1950 החלה הטלביזיה להיות נפוצה בארה"ב. שליטת המידע של המבוגרים על סוג, איכות , כמות, הדרגתיות והנסיבות שבהם יחשפו ילדים למידע – התפוררה.
פונים אל האמוציה ומנוונים את חשיבה
עם אובדן השליטה, התפורר גם מבנה התקשורת האמריקאנית, ולאחר מכן הוקם מחדש. המהפכה הגראפית והמהפכה האלקטרונית התקיפו את השפה והספרות: ממדיום דיבורי, טיעוני ורציונאלי . עברנו למדיום בלתי דיבורי, מייצג ורגשי. השפה הכתובה היא הפשטה של חויה, בעוד שהתמונות הן ייצוג מוחשי שלה. אלו עולמות-שיחה שונים, והתמונות אינן נתינות להפרכה. הן גם מכוונות לרגש ולא לשכל, (רודולף ארנהייס: "פוטנציה להרדמת כושר החשיבה" […] כשניתן לקיים תקשורת על ידי הצבעה באצבע, משתתק הפה"). המדיום מכניס יסוד קבוע ומתפשט של אי רציונאליות לפוליטיקה ולמסחר. למרבה האירוניה, בשנים 1850-1950 ניסו להפוך את אמריקה למשכילה, אבל החשמל ותקשורת ההמונים החזותית חתרו תחת המאמץ.
בין גורמי העלמות הילדות: נגישות
אין צורך בלימוד. הדרישה העתיקה שהיתה לקריאה, הכרת מספר עצום של סימנים, נעלמה עם האלפבית, ואיתו נעלם גם המבנה החברתי של יודעי הסוד בעלי המונופול על כתב התמונות, שצברו כח פוליטי.
היא אינה מלווה בתביעה חשיבתית או התנהגותית. אחריו, הספר הפריד את הילדים מהמבוגרים, משום שדרש השקעה לא רפלקסיבית בלימוד הכתב, יחד עם הקניה של מתודת למידה, שליטה עצמית ובקרת תכנים (עד היום יש היררכיה שלבית במערכת החינוך). הרגל הקריאה המבוגרת (ביקורתית) מתגבש אצל התלמידים בגילאי 14-15 לכל המוקדם. הטלביזיה פגעה בהיררכית המידע, משום שהאנשים צופים במידע החזותי בה, על ידי תבניות זיהוי מיידיות, ולא בפענוח אנליטי מושהה. פרספציה ולא קונספציה. הדימויים הדקדוק והאיות מיותרים, ואין צורך בכל מיומנות כדי להבין אותה.
אינה ממיינת קהלים. הטלביזיה גם לא מקנה כל מיומנות ולא שמענו על אנשים עם קשיים מנטאליים מצפיה בה, משום שהיא פשוטה כל כך להבנה. מיליוני ילדים צופים בה אפילו בלילה, ואי אפשר להרחיק אותה מהישג ידם.
פרק VI – המדיום החושף-כל (עמ' 73-86)
המעבר מהפרטי לציבורי
הגורם: צריך לשדר ברצף
חשבתם למה אפשר לשמוע על גילוי עריות היום בערב בטלביזיה? למה כל נושא יכול וראוי שיטופל בטלביזיה? אם נעזוב רגע את רידוד הדיון, צריך לשאול גם – מדוע מועלים נושאים אלו בלי בושה בציבור? התשובה היא שהיא פועלת 24 ש' ביממה, ואי אפשר להפריד בין קהליה, ולכן היא זקוקה לאספקה לא פוסקת של מידע. חלקו אינו מידע אמיתי ("אירוע מדומה"), אלא אירועים שהיא יוצרת לצורך צריכה ציבורית. (אירועים שהיא לא מתעדת אלא בוראת).
לא מסתירים כלום
הטלביזיה לא נועדה למומחים, ואין בה צורך בפעילות אנליטית. היא דומה למסיבה אקראית של זרים, שאין חשיבות לזכור את המשתתפים שהכרת, כי מחר תהיה אחרת. האשם אינו במפעיליה, גם אם היו אלו אקדמאים, בטווח הארוך, היתה מגיעה ליכולות דומות. הטלביזיה פשוט לא יכולה להסתיר דברים. היפ תוחה לכולם, בלי הבדלים פיסולוגיים, כלכליים או קוגנטיביים. זהו מדיום "משווה צריכה". התמונות בה מוחשיות ומסבירות את עצמן.
ייחוד קבוצת המבוגרים
ייחוד המבוגרים: ידע
חלק גדול מהגדרת קבוצה הוא המידע המשותף לחבריה. הילדים לא יודעים מה שיודעים מבוגרים. הבגרות היא בהגדרתה מסתורין של סודות שפוענחו. אם ידעו הילדים מה שיודעים המבוגרים, לא רק שיאבדו את תום הילדות, אלא גם שתתערער הבושה ותתחלף בחשיפה. תפגע השליטה בדחפים (לסיפוק מיידי ותוקפנות), המעניקה לבוגרים כח וסמכות בעיני הילד. המבוגרים יודעים מה שהילדים לא.
הסיכון בצמצום פערי הידע
הסיכון הוא שמה שהיה מביש פעם יהפוך לבעיה חברתית ויאבד את אופיו האפל, הנסתר והמוסרי. אמנם חשיפה עשויה לעודד רגישות אנושית, אך היא גם מצמצמת את הקו המפריד בין המבוגר לילד. בעקבות הפיחות בבושה ובשליטה בדחפים, יורד ערך הנימוסים. כמו שלימוד קריאה, גם הנימוס דורש את כניעת הגוף לרוח. אם מילים מסויימות לא נאמרות בנוכחות ילדים, הן מסמלות לילדים ריסון והכרה במקום בהיררכיה החברתית. היום זוהי תפיסה מיושנת.
מרגרט מיד טוענת שזהו תהליך שיביא ל"משבר אמונה", כי המבוגרים לא יודעים טוב יותר מילדים על התנסויות הילדים. ההשתאות של הילד קורית רק כשעולמו מופרד מזה של המבוגר. כשניתנות להם תשובות על שאלות שמעולם לא שאלו, הציניות וההתנשאות תופסים את מקומה של הסקרנות.
התקשורת חושפת הכל
הטלביזיה לא עשויה כדי לשמור סודות. חיסול ההבדל בין המידע הפרטי והציבורי גילה כמה סודות. דוגמאות בולטות: מין (תשוקת גברים למתבגרות היתה קיימת תמיד, אבל נשמה כסוד), העולם כאכזר ואלים (האלימות בטלביזיה לא ממותנת והיא שם בשל הצורך של הטלביזיה בשידור רציף), וחולשות הגוף (מחלות ומוות). הילדים בתגובה מפתחים עמדות מבוגרות, מציניות ועד אדישות. הם גם נחשפים לחדוות הצריכה, ולהנאה הכרוכה בה.
לפעמים קוראים להפרדת המידע הציבורי מהמפרטי "צביעות, אבל אידאליזצית הילדות היא צביעות בפני עצמה. אם הילד לא יהיה בטוח בסדר העולם, לא יוכל להיות אופטימי או ממושמע. חמור מכך הוא חומר המציג חיים אמיתיים (חדשות), שם עולמו של המבוגר מתגלה בקילקוליו, מריבותיו ודאגותיו. "אחורי הקלעים".
מסקנה: הטלביזיה היא באמת "אשנב לעולם", אך זה לא חיובי. הם הופכים מבוגרים, או כמו-מבוגרים.
פרק VII – הילד המבוגר (או העלמות המבוגרים) (עמ' 87-103)
כשם שהילדות נעלמת נעלמת גם הבגרות (זוהי רק שאלה של הצגת הבעיה). הבגרות בעידן הקריאה והכתיבה דרשה דחיית סיפוקים, שליטה עצמית, חשיבה מושגית ורציפה, המשכיות עבר-עתיד וקבלת ההגיון של הסדר ההיררכי. בעידן הטלביזיה יש רק שלב אחד בין ינקות וסניליות – המבוגר-הילד. המבוגר-הילד הוא מבוגר שכשריו האינטלקטואליים והרגשיים לא הגיעו להגשמה מלאה. כשם שבימי הביניים לא נדרש כל לימוד מיוחד כדי להפוך למבוגר.
מודעות ושיפוט פוליטי
לא בלי סיבה משתמשים פוליטיקאים ביועצי תדמית. כמות וצורת המידע שמסגיר איש הציבור בעידן הטלביזיה גדולה. תמונת הטלביזיה חושפת בדייקנות מידע נוסף. התמונה מתחרה עם הלשון, וכתוצאה מכך הטלביזיה מפנה את תשומת הלב מהרעיונות לאנשים (שמחבבים או שלא). השיפוט הפוליטי הופך לתגובה רגשית אינטואיטיבית, ולעניין אסטטי יותר מהגיוני. עידן הטלביזיה הוציא את הפויטקיה ממחשבתו של המבוגר.
שואו "החדשות"
נבחן את "החדשות" – אילו פרספקטיבות ותובנות נמסרות בהן? המוסיקה, מלהיבה את הקהל ומפתחת מוטיב קבוע, ובו חבוי המסר כי כל ארועי היום הם חלק מהתכנית, והם למעשה חסרי משמעות. המגישים נאים יותר מ-מבינים את הטקסט. הצופים, הנמשכים לגיוון ונרתעים ממורכבות, מקבלים 15-20 אייטמים בחצי שעה. האירועים השוטפים את מוחנו בטלביזיה מועלים בלי רצף. זוהי נרקוזה מהטשטשת את ההגיון והרגישות, ואליה מצטרפת המוסיקה המכינה, וחילופי הדברים בין השדרנים, היוצרים אוירת התרגשות ומתח שיש להפיגה. ההתרגשות נוצרת מהתחלפות המידע ולא מתוכנו. – מכל אלו עולות שתי תוצאות: הקושי לחשוב על האירוע והקושי להרגיש אליו משהו. כשמציעים לאדם עירבוביה כזו – מה יחשב על העולם? האירועים מוצגים כאידיוסנירכוניים, בעלי מקור לא רלבנטי וללא בסיס רציונאלי. או בקיצור: השקפת עולם שאינה בוגרת.
תשדירי מסחר כמשל דתי
בדומה, גם תשדירי הפרסומת אינם משתמשים בטיעונים כדי לשכנע, אלא בדימויים חזותיים. הפרסומת בטלביזיה לאדורשת קשרים אנליטיים, אלא מציגה אלילים. האדם הצרכני הוא לא רציונאלי, ואין לו, כמו לילדים ההכשרים האנאליטיים הדרושים להעריך מוצר שהם קונים. בתשדירים אין דבר מורכב. המבוגר מאמץ אותם בדיוק כמו ילד.
הפרסומת עצמה היא סוג של ספרות דתית. יש תפישה של חטא, רמזים על הגאולה וחזון השמים. תחילת המשל בהצגת בעיה (כתם על הבגד ועלבון חברתי), אמצעו בפתרון (סבון חדש) וסופו במוסר השכל (הכל נקי). הפרסומת בטלביזיה מוצאת את שורש הרע בבורות הטכנולוגית (שכוללת גם בנקים ומנגנונים שונים אחרים). המסר לצרכן – לעולם אל תהיה שאנן או מרוצה, כי הנסיון לחיים בלי טכנולוגיה מסוכן. הבורים המקבלים את העיצות, מבינים שעליהם כאדוקי הדת גם להעניקן. (קהילה המעודדת צריכת טכנולוגיה). השמים (heaven) בסיפור ניתנים להשגה – בהם האחדה נשמתך עם האלוהות, הלא היא הטכנולוגיה.
מהסברים לסיפורים
אין כאן אשמים. זהו אופי המדיום הטלביזיוני. הוא מרוכז בהווה והמספק להמונים תיאטרון של סיפורים ולא של טיעונים. עידן ההסברים נפתח עם הדפוס והסתיים עם כניסת עידן הסיפור/הבידור והשעשועים. הטלבייזה נמעמנת מהפשטה והופכת הכל מוחשי. אינפנטיליזציה. הסברים ופירושים נועדו למבוגרים, ילדים (כך עולה מאליס בארץ הפלאות) מחפשים תמונות או שיחות. "כיצד משפיעה תבות הנשלטת ע"י תמנות וסיפורים על מבוגרים? […] מה השפעתו של מדיום החייב להתכחש למורכבות קונצפטואלית ולהבליט את האישיות? מה השפעתו של מדיום המנסה לעורר תמיד תגובה רגשית" התשבה: הטלביזיה מבטלת את ההבדל בין ילד למבוגר, ומכילה מעט מחוץ לתמונות וסיפורים.
זו לא ביקורת אלא תיאור. הרוח המשכילה (הדפוס) כללה את הגרעין להריסתה העצמית כשיצרה את מצעי התקשורת, שעשו את הכשרים המסורתיים שעליהם היא מתבססת, ללא נחוצים.
פרק IIX – הילד ההולך ונעלם (עמ' 104-121)
ההוכחה
נביא עתה מספר ראיות לגירוש הילדות מתוכנו. למשל, הוסת מגיעה קודם, אך הדבר בטח קשור יותר בדיאטה. אנשים משקיעים פחות בגידול ילדים, אבל זה בטח נגרם בלל העליה ברמת החיים, הניידות, שחרור האישה וכו'. אמנם לא ניתן להוכיח את הסיבות לכך, אבל אחרי שאוכיח שהילדות נעלמת, יוכלו הקוראים לבחון את התיאוריה בעצמם. סוציולגים, פסיכולוגים ואנתרופולוגיים ודאי ידגישו שהכלכלה, הפוליטיקה, הסוציולוגיה והדת משפעות על חשיבות הידלדות, אך רק ההשכלה המבוססת יכולה לברוא אותה או למחותהּ. נציג עתה את אובדן הילדות, ואת אובדן המחשבה הבוגרת במקביל.
מיזוג טעמים וסגנונות
דמויות הילדים בסיטקומ'ס ובאופרות הסבון נעלמות, ואלו שנשארות מקבלות שפה, ביגוד ומיניות של מבוגרים. ילדי פלא ששיחקו בקולנוע של תחילת המאה חיזקו את הקונצפציה של הילדות, וענו למאפייני הילדים. היום לעומת זאת קשה למצוא אפילו שירי ילדים. הדגם המסורתי של הילדים נעלם, ואיתו החלו להופיע נערות מתבגרות כאובייקטים מיניים. זאת משום שאם אין הבדל בין ילדים ומבוגרים, אין סיבה לא לכלול ילדים בתחומי המכירה. הטעם הציבורי שלא קיבל יותר את דמויות היהודי, השחור והאישה כסטיראוטיפ, לא מקבל עוד את דמות שירלי טמפל. בדומה גם הספרות לנערים מקבלת מאפיינים מבוגרים.
בדומה, המבוגרים עוברים תהליך אינפנטיליזציה. הם בקושי מתארים טיפוסים שקולים, אין להם עמדות פוליטיות, אמונות, מסורות, שיחות ממושכות או תכנונים לעתיד. תכניות המשחקים מבקשות לאסוף קורבנות חסרי אחריות המוכנים לכל השפלה. אופרות הסבון נטולות מטיפוסים מבוגרים. בסיטואציה כזו ערכי הילדים והמבוגרים מתמזגים. הבגדים (ג'ינס, חליפות, חצאיותמיני וכד'), מזון (ג'אנק) ועוד – כולם מקובלים על ילדים ומבוגרים כאחד. התכניות האהובות על ילדים ומבגרים (מציג נתונים בעמ' 113) זהות לגמרי. סרטי ילדים הפכו לסרטים לכל המשפה, ואין הבדלה בין טעם בוגר לצעיר גם במוסיקה.
החוק, בתי הספר והספורט
[המשחק הוא אולי הסממן המרכזי של הילד.]. באחרונה משחקי ספורט הפכו רשמיים. אין בילופים, אין המצאת כללים במקום ואין הגנה משיפוט הצופים. המשחקים הפכו לעניינם של המבוגרים. למה אומנו ילדים אלו? למה המבוגרים מעודדים זאת? לאן נעלמה חוסר הרשמיות? התשובה: ההנחות המסורתיות על מיוחדות הילדים נמוגות. במקביל, המשחק אינו מתקיים לשמו, אלא למען מטרה חיצונית (תהילה, כסף וכד').
יכולותיהם של הילדים בקריאה, כתיבה, חשיבה הגיונית והסקה – מדרדרות כולן, בין היתר בגלל ירידת ההתעניינות אצל מבוגרים. שפתם של הצעירים והמבוגרים (ובכלל זה מילים גסות שהפכו ידועות לצעירים ואף שגורות) נפוצות בכל הקבוצות. בסיטואציה כזו הבגרות איבדה את סמכותה, וחל זלזול בטקסים הציבוריים (בעיות משמעת).
אלכוהוליזם, סמים, פעילות מינית ופשע
שקיעת הילדות והתמעטות אופי הבגרות העלו את הפשיעה אצל מבוגרים, אך מדאיג מכך, הילדים צימצמו את הפער בקצב מהיר עוד יותר. ילדים מבצעים פשיעות מבוגרים (כמו אונס והשתתפות בשוד). חלק מהפתרונות בארה"ב הם להחיל על עבריינים צעירים את הענישה המבוגרת, ובכלל זה מאסר לשנים רבות. עם פתיחת עולם המבוגרים, מחקים הילדים את פעילות הפשיעה, וכן הופכים לקורבנות תכופים יותר, בגלל שלמבוגרים רבים יותר יש כאת תפישה שונה על אופי הילד.
המיניות הילדית מתאפיינת בבגרות (קיום יחסי מין, עליה רק במספר ההריונות של נערות, ומחלות מין). אלכוהוליזם וסמים נצרכים כמו מבוגרים.
המבוגרים מאבדים מבגרותם
המבוגרים מצידם דואגים פחות לזקנים, ושולחים אותם לבתי אבות. הם נישאים פחות, יש להם פחות ילדים ורבים מהם מתגרשים. כל אלו נבעים ממה שלאש כינה "עליית האישיות הנרקסיסטית" ומהירידה התלולה במחויבות לגידול הילדים.יותר משהמבוגר רוצה לדאוג לילד, הוא רוצה להיות ילד. הילדים, בתגובה, בורחים יותר מהבית.
התנועה לזכויות הילד
יש שני סוגים של מצילי ילדים – אלו הרוצים להגן עליהם (מפני איומים של עבריינות וכו'), ואלו הרוצים לשחרר אותם. הקבוצה השניה רוצה לדחות את פיקוח המבוגרים. לדעת איליץ' (ממובילי הגישה) זוהי עמדה ראקציונית, לפיה הלימוד בבית הספר מונע מהילדים מלהשתתף בחברה. כל זה נובע מכך שבית הספר מאבד ממשמעותו כמקור מידע, המחנכים מבולבלים באשר לתפקידם ובית הספר אינו מסייע בהכרח בכניסה לשוק. עם העלמות הילדות, יעלם גם בית הספר. פארסון (מוביל אחר של הגישה המשחררת) תובע את זכותו של הילד למידע. חופש מיני, חירות לגבי עם מי יחיה, או אם יחיה בעצמו, וזכות הצבעה, משום שהמבוגרים לא דואגים לענייניהם. לפי גישה זו – המחלה היא התרופה, והגענו לנקודה שבה איננו זקוקים עוד לילדים (וזקנים).
ניל פוסטמן – אובדן הילדות
אובדן הילדות/ ניל פוסטמן
