א. על ההבדל בין ראייה להתבוננות
תקשורת: תהליך העברת מידע באמצעות טכנולוגיות שונות.
חזותי/ ויזואלי– מראה חיצוני/ דמות/ צורה.
תקשורת חזותית– מובנית ממערכת של סימנים או סמלים, שצריך לקלוט ולפענח אותם, ורק כך ניתן להבין את המסר המשודר.
הראייה: עניין העין, זו פעולה אוטומטית/ חושית שכל אדם מסוגל לעשות.
התבוננות: זו פעילות חשיבתית/ אינטלקטואלית על המילה, יש כאן תבונה וקבלת החלטות.
תיאוריות החישה והתפיסה מייצגות את ההבדל בין ראייה להתבוננות!
v "לדעת לראות"– זו אמירה שטומנת בתוכה את מהות ההבדל בין ראיה סתמית, לבין התבוננות עם תובנה שכלית, במסר החזותי.
בשביל "לדעת" צריך 2 יכולות:
א. מיומנויות/ כלים לראייה: אנו מותנים לקריאה של מערכים סימטריים (גודל, מקום)- אנו מחפשים את הסימטריה כי יש בנו צורך במציאת איזון.
ב. מידע: אינפורמציה שאותה אנו מביאים מהבית- אלו הם פריטים שלמדנו אודותיהם ואנו יכולים לשלוף אותם מהזיכרון, ברגע ובזמן הנכון, ולהשתמש בהם בכדי לדעת או להתבונן.
סמל- מי שמשדר אותו ומי שקולט אותו, מפרשים אותו בדיוק באותו אופן, ולכן העברת המסר היא ברורה ופשוטה.
תמונה– היצג חזותי המציג ריאליה, כשלמעשה היא רק אשליית המציאות.
– כל היצג מופיע בצורה של קו ונקודה ואנו הצופים נותנים לו פרשנות.
- מיומנות בקריאת תמונות: עניין הפרספקטיבה משחק תפקיד מרכזי בקריאת תמונות. כצופים אנו צריכים להיות בקיאים בפענוח תמונות דו- ממדיות.
- ישנם ניואנסים דקים שמפורשים בהתאם להקשר.
- אנו מביאים מיומנויות וידע שיאפשרו לנו למצוא משמעות לויזואל.
ב. על מוען, נמען ומדיום (תיווך) ועל קידוד ופענוח של מסרים.
v אופציות תקשורתיות: להבין את המסר, לא להבין את המסר, להבין את הדבר הבנה שגויה לחלוטין.
v יש לזהות את המדיום ולבחון האם המסר חזותי/ טכנולוגי/ מוזיקלי וכדומה, ורק אח"כ לפרש את הצופן.
המסר מורכב היבטים מ-3:
- 1. סמנטיקה- משמעות ההיצג החזותי בעולם הממשי- ככל שהקשר הדוק יותר לעולם הממשי, כך ישנה סמנטיקה גבוהה יותר.
2. סינטקס- החיבור של ההיצג החזותי.
- 2. פרגמאטיקה– עולם הדימויים והמטאפורות של ההיצג החזותי- זה אספקט תלוי תרבות. לדוגמא: ציור של לב יתפרש תמיד כלב או אהבה.
ג. הצגת הסוגיות על מורכבותן והבעיות האפשריות באמצעות צילום, כרזה פוליטית, מבנה ויצירת אומנות:
v צילום- אבא אבן/ מיכה קירשנר- אבא אבן היה דיפלומט שבתודעה הציבורית מוכר כשר החוץ הנצחי של מדינת ישראל.
ניתוח התמונה: מחזיק "צבר" שזה סמל ליהודי יליד הארץ. הצבר האולטימטיבי- שרוליק- חובש כובע טמבל, לובש מכנסי חאקי ונועל סנדלי שורש תנכיים.
החליפה והעניבה מסמנים את המאה ה-20 ואת המעמד החברתי- כלכלי של האדם.
הכובע, הצבר ומכנסי החאקי- אלו הם אובייקטים ששלפנו מתוך התמונה, והם אלו
v האקסלי פירט את המאמצים הטכניים הנדרשים, עד כדי ראייה ברורה- עד כדי התבוננות. האקסלי יצר מודל המראה מה קורה מרגע החשיפה לגירוי ועד הבנתו.
המודל הוא תהליך מעגלי בעל 6 שלבים:
ü החישה = לאפשר לקרני האור לחדור אליך.
נוצר ע"י העין ומערכת העצבים שלה- נוצר ע"י חוש הראייה.– ביולוגי .
ü הבחירה= לבודד חלק/ אלמנט/ אובייקט מסוים, מתוך מגוון עצום של אפשרויות המופיעות בשדה הראייה שלך. הבחירה, בניגוד לחישה, היא פעולה מודעת (קוגניטיבית) שמתקבלת ע"י האדם: לבודד אובייקט, שהוא למעשה סימן שבונה את המסר. את הסימן שתל המשדר בתוך המסר. הבחירה במה להתמקד תלוית תרבות/ חברה / עניין.
ü התפיסה = להעניק משמעות למה שאתה בוחר/ לאובייקט.
– זו הרמה הגבוהה ביותר של הקוגניציה (ביחס לשלב החישה והבחירה).
– הענקת המשמעות גם כן תלוית תרבות, מצב רוח וכדומה.
3 השלבים הראשונים קשורים לראייה, ואילו 3 האחרונים הם קוגניטיביים לגמרי.
שלבים מתקדמים של המעגל (אחרי התפיסה):
ü זכירה= כאן נמדדת יכולתו של המתבונן לזכור את מה שקלט.
– לרוב נזכור את מה שהבנו את משמעותו.
ü למידה= הפנמת ההיצג החזותי תלויה ביכולתו של המתבונן לזכור אותו, ומבחן הלמידה תלוי בכושרו להעלות אותו מתוך מחסן הזיכרונות שלנו.
ü ידיעה= היכולת לדעת ולהכיר אובייקט חזותי, תלויה ביכולת להמציא לו פירוש= להעניק לו משמעות. ידיעה היא פונקציה של מידת הלמידה.
v על פניו ניתן לחשוב שמדובר בתהליך ליניארי/ קווי, אך עפ"י האקסלי מדובר בתהליך מעגלי אין סופי ובו הכול קשור להכל– וזה: "מעגל התקשורת החזותית"!
הקו = המרכיב החזותי הראשוני והמשמעותי ביותר באומנות החזותית.
v ראשוניותו של הקו בא לידי ביטוי מכמה בחינות:
1) מהבחינה האישית = בהתפתחותו של כל אדם.
2) מהבחינה ההיסטורית = בהתפתחות של תרבות האומנות. התרבות האנושית החלה ליצור תקשורת חזותית בשרבוט קווים.
3) מהבחינה האומנותית = בהתפתחות של היצירה הבודדת. האימג' הבודד לרוב מתחיל בשרבוט קווים.
v תפקידו העיקרי של הקו הוא יצירת תנועה (או אשליית תנועה)- יכול לבטא בתנועותיו מהירות או איטיות.
– הקו כמנציח את תנועת בעליו – הקו מתפקד לעתים כקו שנותר מרצף של תנועה כלשהי, בין אם מדובר כתנועת יוצר הקו, או בין שמדובר בתנועתו של הדימוי שאותו מייצר הקו.
v הקווים יוצרים אצלנו אסוציאציות שונות, אך קודם כל יש להם היבטים פונקציונאליים.
v הקו מוכר לכל אדם בכל תרבות בשל ניסיונו האוניברסאלי של האדם בשרבוט/ כתיבה ורישום.
v הקו מגדיר צורות ועצמים יכול לעורר הזדהות רגשית או לבטא מצבי רוח (יופי, חיוב).
v הקו כמשתקף באינספור דימויים ויזואליים וכמעביר מספר משמעויות ומסרים שמתלווים לאסוציאציות שלנו.
v הקליטה בבסיסה היא קליטה חושית: עיניים רואות מאפשרות לראות צבע וקו כבונים אימג'ים חזותיים, אבל כל אחד מהמרכיבים הגרפיים הפשוטים יכול להילקח ע"י של תרבות חזותית למקומות בהם נדרשת גם פעולה תבונית, שכלית, תפיסתית, שיושבת עם הכרות.
v הקו– משמש למעין חלוקה של הפנים והחוץ לנגטיב ופוזיטיב/ דמות ורקע.
v קו מתאר– זה קו שמקיף ומתאר צורה של עצם, דמות, פריט. הוא תוחם שטח שאותו קולט הצופה כדימוי והוא מפריד בינו לבין גבולותיו החיצוניים.
– הקו יוצר חציצה בין צורה או חלל והחציצה היא פוזיטיבית או נגטיבית.
– הקו מאפשר עבודה מהירה וברוב הזמן דיוק בפרטים.
לדוגמא: דמות אישה יכולה להופיע באופנים שונים: 1) דמות ערום של מאטיס (1915) – הקווים זורמים, יוצרים תחושת רכות ונשיות. 2) "זולי הגדולה" של לזה (1945) – דמות שיוצרת תחושה נוקשה וקרה.
v קו סוגסטיבי (מרמז)– קו שאינו קיים במציאות אלה נוצר כתוצאה של הגדרה של שני שטחי צבע.
v הקו כמרכיב היחיד של הדימוי החזותי– הקו יכול לבנות דימוי הן כשלעצמו, הן כקו מתאר והן כיוצר של רצף כלשהו. פירוק קווים אלו יגרום להם לאבד ממשמעותם (זה מאוד מתקשר לתיאוריית הגשטאלט- "השלם שונה, גדול מסך חלקיו").
