בשיעורים הקודמים דיברנו על מגוון הפרשנויות שטקסטים מאפשרים, על היבטים שונים, דיברנו על אפשרות הקהלים להתייחס באופן חתרני ושונה מהמקובל לטקסט בשונה ממה שהטקסט עצמו מציע. היום חוזרים שוב למסגרת, למבנה הכוח, להגמוניה, לתובנות יותר ריאליות. נדון בעיקר ביחסים בין רוב למיעוט במבנה הכוח, איך מיוצג הרוב ואיך מיוצג המיעוט ונבדוק מה מקום התקשורת בנושא.
עמית קמה מנסה להגדיר את חלוקת הכוח בחברה. הוא טוען שהחזקים הם אלה ששולטים במאגרים חיוניים, כלכליים, פוליטיים, תרבותיים. הם בדרך כלל גברים ממעמד בינוני ומעלה, הטרוסקסואלים ובהירי עור. למולם מצויות קבוצות חברתיות שונות שאינן תואמות את הגדרה הזו בעמדות שונות חסרות כוח. הטענה היא שמי שאינו עומד בהגדרה של בעלי הכוח הוא למעשה חסר כוח, אך עדיין יש לעשות אבחנה. מדברים על נשים, שחורים, חרדים, ערבים, הומוסקסואלים וכל סוג של מיעוט שאינו תואם את ההגדרה הראשונית, ונמצאים בשיח מול בעלי הכוח. דהיינו, באופן מתמיד יש יחסים בין בעלי הכוח לבין הקבוצות האחרות המתמודדות על ייצוג כלשהו במבנה החברתי.
יש הבנייה חברתית של המציאות (ראה: תיאוריית הבניית המציאות ו-תיאוריית הבניית המציאות המאוחרת) כשהתקשורת היא חלק מרכזי מההבניה הזו, שמייצגת את הקבוצות השונות, את היחסים ביניהן ובדרך כלל מעבירה אידיאולוגיה המשרתת את בעלי הכוח. כלומר, יש נסיון לגייס את הקבוצות החלשות יותר, לשכנע אותן לתפוס את עצמן ואת בעלי הכוח באופן שמשרת את מי ששולט כדי שיוכל להמשיך ולשלוט. יש כאן נסיון להשליט יחסים מובנים של מציאות המשרתת את בעלי הכוח ומקבלת הסכמה על ידי קבוצות אחרות.
דוגמא: נשים ששאיפתן להיות דוגמניות או שמנסות לעמוד בקריטריונים חברתיים של אידיאל היופי, הרזון, בעצם מקבלות על עצמן את התפיסה הגברית השולטת, לגבי הדימוי הנשי, מקום האישה. יש הכפפה, הקבוצות החלשות מקבלות על עצמן את התפיסה שמתייחסים אליהם ברוב. לפעמים הם מתייחסים לעצמם כפחות טובים או מקבלים את המקום שהרוב מקצה להם, התפיסה המקובלת בחברה ולא מנסים לערער עליה. דוגמא לכך היא המחקר שנעשה על ילדים שחורים שנשאלו מהו הדבר אליו הם שואפים כשיהיו גדולים ותשובתם היתה שרצונם להיות לבנים. כלומר, זו דוגמא לקבוצת המיעוט התופסת את עצמה בצורה פחות טובה מנקודת מבט של הקבוצה השולטת ולא מהמקום שלה, מהאינטרס שלה, כדי להיות בצורה כלשהי ממבנה הכוח.
אם ניקח את המשגים של ג'ראטי, אזי דימוי של נשים (לא עבור נשים), הוא הדימוי המקבל על עצמו את התפיסה הגברית המקובלת של בעלי הכוח, לגבי איך נשים צריכות להראות, החשיבות של המראה החיצוני, כמו כל התוכניות והסדרות המטפלות בנושא, כמו הדוגמניות, הברבור וכד', אולם גם ייצוגים אחרים, משתפים פעולה עם נקודת המבט הגברית והשלטת.
בתקשורת יש שני אופני ייצוג של קבוצות מיעוט (ושתיהן בדרך כלל מקפחות):
- הכחדה סמלית – היעדרות של חברים בקבוצות חברתיות מסוימות, מהעולם הסמלי של המדיה או מז'אנרים מסוימים שלו. יש הכחדה, חוסר ניראות סמלית, כי הקבוצה עצמה קיימת אולם אין לה ייצוג במדיה בכלל או בז'אנרים ספציפיים שלו. לדוגמא: הומואים ולסביות – תקופה מאוד ארוכה הם סבלו מהכחדה סמלית. לא היה דבר כזה, אף אחד לא דיבר על זה, לא היה ייצוג של זה, ולא בגלל שלא היו הומואים ולסביות בחברה. באופן סמלי, בתקשורת, הם פשוט לא נראו ולא היה להם שום ייצוג. ניתן לומר זאת גם לגבי חרדים שכמעט ואין להם ייצוג בתקשורת. ניתן גם לדבר על ז'אנרים ספציפיים כמו למשל שלאורך שנים נשים לא היו קיימות ולא הציגו ז'אנרים חדשותיים קשים. כלומר, מתוך אותה הבניה חברתית, אישה נתפסה כדמות שלא יכולה לייצג חדשות קשות. האישה היא אמוציונאלית, רכה ולא מסוגלת להתמודד עם טקסטים קשים. נשים, אם הן היו בחדשות, אזי או שהן היו מקריינות או שעסקו בנושאי רווחה, תרבות, חברה. כיום יש למשל את רינה מצליח או כרמלה מנשה, המסקרות נושאים ומקרים קשים. לקבוצות מיעוט שונות אין ייצוג והן מוכחדות במיין סטרים, בתקשורת הפופולארית ופשוט לא נראים. קבוצת המיעוט מקופחת בכך שאין לה ייצוג. כמו הזמר המזרחי בעבר, שהיה מאוד מאופיין במקומות ספציפיים אך לא היה לו ייצוג בכל רשתות הרדיו. (מידע נוסף על הכחדה סמלית)
- סטריאוטיפיות – סטריאוטיפ זה ארגון של נתונים באופן שהופך למנגנון המסייע לאנשים לפרש את המציאות בה הם חיים ולטעת בה משמעות. לעניינינו, סטריאוטיפים של קבוצות מיעוט הם בדר"כ חד ממדיים ומובנים בתבניות קבועות ומקפחות. לקבוצה יש מאפיינים החוזרים על עצמם בייצוג, יש ייצוג אך יש הכוונה לתבניות מסוימות עם הטיות והתייחסויות שליליות. למשל כשאומרים 'ערבי', דבר ראשון שעולה בראש זה 'מלוכלך'. כלומר, כל מיני תבניות שנוצרות אצלנו עם הזמן והתקשורת מבנה אותם ואנחנו מייחסים אותם לקבוצת המיעוט. דהיינו, אנחנו מכלילים אנשים שונים ששייכים לקבוצה הזאת, שכולם מתנהגים באותו אופן. מדובר בסטריאוטיפים של נשים, של הומוסקסואליים, כל מיני סוגים של תיאורים והגדרות המכלילים אנשים שונים לאותה קבוצת התייחסות באופן סטריאוטיפי. כך, שאם אני אפגוש מישהו מאותה קבוצת התייחסות, מיד אפעיל את הסטריאוטיפים שיש לי, את תבניות הידע שיש לנו בראש שיש להם הכוונה וקונוטציה שלילית, בדרך כלל.
איך מתמודדות הקבוצות עם הייצוג שלהם?
התמודדות עם הייצוג המקפח בתרבות הפופולארית:
- אינטגרציה – קבוצת המיעוט מנסה לקבל ייצוג במיין סטרים אך מוותרת על הסימנים הייחודיים שלה. למשל, הזמר המזרחי שהוריד את ה'ח' ו'ע' כדי להיכנס לגלגל"צ. כלומר, המיעוט מוותר על סממנים ומאפיינים ייחודיים שלו שלא נראים ברוב, כדי להיכנס למיין סטרים, לקחת חלק ולקבל ייצוג. יתכן גם הומו שאינו מתנהג כהומו, לא נראה, לא מתלבש כמו הומו – הוא נראה סטרייט אבל הוא לא. יודעים שהוא הומו אולם הוא לא ממש 'יצא מהארון'. הוא מוותר על מאפיינים מאוד מהותיים כדי לקבל מקום. משפחת קוסבי היא דוגמא טובה על איך השחורים נכנסו למיין סטרים. הסדרה למעשה לא ייצגה כלום שמאפיין את הקבוצה השחורה ואף שחור למעשה לא יכול היה להזדהות איתה. (עבודה ערבית – יש הרבה סטריאוטיפים.) בשביל להיכנס למיין סטרים, בשביל לקבל ייצוג, המיעוט מוותר על עצמו – למעשה משפחה לבנה בשחור, כל הסממנים של השחורים נעלמים כדי שיקבלו ייצוג במיין סטרים.
- הבדלות – חוסר ויתור על המאפיינים הייחודיים של הקבוצה המקופחת ולו במחיר של הדרה מהמרחב הציבורי. דהיינו, הקבוצה המקופחת כן משמרת את הסממנים שלה – למשל החרדים, יש לה את ערוצי התקשורת שלה, את האמצעים שלה, היא מותרת על הייצוג ברוב אך אינה מוכנה לוותר על הסממנים, מאפיינים וערכים שלה. הקבוצה של העולים מרוסיה – אינם מקבלים את הייצוג ברוב ולא מקבלים את האופן שבו הם מוצגים ברוב ועל כן הם מתבדלים ויוצרים לעצמם נישות משלהם ומוותרים על הייצוג בתרבות הפופולארית במיין סטרים.
חזרה אל: תקשורת כתרבות
