אחת מטענותיו המפורסמות ביותר של הפילוסוף ז'אן פול סארטר היא ש-"האדם נידון להיות חופשי", כלומר שאין לנו ברירה אלא לקבוע בעצמנו מי אנחנו. אולם הסוציולוג זיגמונט באומן מעיר כי גם אם טענה זו נכונה, מדובר למעשה במצב היסטורי די חדש. עד לא מזמן זהות אישית, כמו גם רוב הבחירות המשמעותיות בחיים כמו במה לעבוד ועם מי להתחתן, כלל לא היו בחירה פרטית של רוב האנשים אלא משהו שנקבע מראש על ידי נסיבות החיים שלהם, וזהו גם המצב של בני-אדם רבים כיום. רק במערב בתקופה המודרנית נפתחה בעבור מרבית בני האדם האפשרות, שבמהרה הפכה לחובה, לבחור מי הם.
בימינו, לדברי באומן, הדבר היחידי שלא ניתן לבחור בו הוא חופש הבחירה שלנו. כולנו אולי מאוד שמחים בחופש הבחירה שלנו אולם באומן מעיר כי המחיר שאנחנו משלמים הוא שחיינו הופכים לשאלה שאף פעם לא מגיעה לתשובה שלה. לדבריו, בעקבות השחרור ממבנים חברתיים ואמוניים נוקשים "מצאנו את עצמנו כבני אדם 'ברשות עצמנו' – משמע שמעתה לא ניצבו עוד בפנינו גבולות ליכולת השיפור החיצוני והשיפור העצמי, מלבד החסרונות והמגבלות של מעלותינו התורשתיות או הנרכשות, תושייתנו, תעוזתנו, כוח רצוננו ונחישותנו" (מודרניות נזילה, 24). החופש של המודרניות נתן לנו את השליטה על חיינו, אבל גם גרם לנו לשאת באחריות ובאשמה עליהם. הצלחתנו בחיים תלויה בנו, וכישלוננו בהם הוא אך ורק אשמתנו.
החיים כמרדף אינסופי
להיות אינדבידואל בתקופה המודרנית (או הפוסט-מודרנית שבאומן מכנה "מודרנית נזילה") משמע להיות בתהליך מתמיד של אינדבידואליזציה. אנחנו נדרשים בכל רגע מחדש לקבוע מי אנחנו דרך אינסוף בחירות שהן בעצמן אינסופיות (מבני ובנות זוג ועד למותגי דגני-בוקר). באומן מסביר כי "כך קרה שמשמעות המודרניות הפכה להיות… אי יכולת לעצור, ועוד פחות מכך לעמוד במקום. אנחנו נעים, וכפויים להמשיך לנוע… בגלל חוסר האפשרות לבוא אי פעם על סיפוקנו" (שם). המסע אל העצמי הוא מסע בלתי נגמר, וזה אומר שבמצב המודרני אנחנו אף לא יכולים להיות "עד הסוף" עצמנו משום שה"סוף" הזה אף פעם לא מגיע. כל הישג או כל סיפוק או כל רכישה חדשה מאבדים מהר מאוד את העונג שהם מסבים לנו משום שאנחנו כבר בריצה לדבר הבא. כך, לדברי באומן: "להיות מודרני פירושו להקדים כל הזמן את עצמך… פירוש הדבר גם להיות בעל זהות היכולה להתקיים רק כמיזם בלתי-מוגשם".
לאן מוביל אותנו המרדף אחר האושר? סרטון אנימציה על מרוץ העכברים של החיים
פתרונות פרטיים לבעיות משותפות
בעיה נוספת של גזירת הבחירה של המודרנית לדברי באומן היא האופן שבו היא מבנה את היחסים שלנו עם החברה. לדבריו, ההנחה המודרנית היא שאם אתם חווים תסכול, אי-הצלחה, חוסר-ביטחון או כל רגש שלילי אחר בחייכם הרי שהסיבה היא או חוסר הכישרון שלכם, או חוסר המוטיביציה שלכם, וככל הנראה שילוב של שניהם. בפועל החוויה הזו משותפת להמון אנשים, למעשה לרוב המוחלט של האנשים, וגם הסיבות שלה משותפות. באומן מסביר כי יש בעיות רבות שמשותפות לחיים של כולנו (כמו מחירי דיור או פשע), אך כל אחד מאיתנו חווה את הצורך להתמודד עימן כבעיה אישית שלו (לשים יד על דירה ולקנות לה מערכת אזעקה משוכללת). העניין הטרגי הוא שהבריחה שלנו לפתרונות פרטיים של בעיות משותפות למעשה מעמיקה את הבעיות האלו בעבור כולם. למשל, בכך שאני שולח את ילדי לחינוך פרטי אולי פתרתי זמנים את הבעיה שלהם, אך בכך שתרמתי להחלשת מערכת החינוך הציבורית גרמתי לכך שילדי יגדלו בחברה שאנשיה קיבלו חינוך ירוד, ובכך למעשה פגעתי בעתידם. בנוסף, חוסר הביטחון שאנחנו מנסים לפתור כל הזמן בחיינו למעשה אינו בר-פתרון כל עוד אנחנו מנסים לדאוג רק לעצמנו. ללא יעד מוגדר, וללא חברה שתווסת אותנו, חיינו הופכים לריצה שרק מאיצה כל הזמן מבלי לדעת באמת לאן ומבלי שתוכל לראות על מי היא דורכת. הפיתרון, לפי באומן, הוא קהילה.
ללמוד עוד:
חנה ארנדט על איך עבודה יכולה לעשות אותנו מאושרים ולמה היא בכל זאת מאמללת אותנו
