מוסר אדונים ומוסר עבדים (בגרמנית: Herrenmoral und Sklavenmoral) הוא נושא מרכזי בפילוסופיה של פרידריך ניטשה, במיוחד בספריו "לגנאולוגיה של המוסר" ו"אנטיכריסט". ניטשה טוען כי ישנם שני סוגים בסיסיים של מוסר: "מוסר אדון" ו"מוסר עבדים". מוסר האדון מחשיב גאווה וכוח, בעוד שמוסר העבד מעריך טוב לב ואמפתיה. מוסר האדון שופט פעולות כטובות או רעות מצד התוצאה שלהן, בניגוד למוסר עבדים, השופט לפי קנה מידה של כוונות טובות או רעות.
עבור ניטשה, מוסר הוא בלתי נפרד מהתרבות שמעריכה אותו, כלומר השפה, הקודים, הפרקטיקות, הנרטיבים והמוסדות של כל תרבות מבוססים על המאבק בין שני המבנים המוסריים הללו. משמעות הדבר היא שאנו יכולים למצוא תרבות של מוסר עבדים ושל מוסר אדונים.
מוסר האדונים של ניטשה
ניטשה הגדיר את מוסר האדונים כמוסר של בעלי הרצון החזק. מבחינתו, המוסר במובן הדתי של "ואהבת לרעך כמוך" הוא תמיד מוסר עבדים, שכן הוא מבוסס על אידיאליזציה כוזבת של חולשה. מוסר אדונים אמיתי הוא כזה שקובע את הכללים שלו, בהיותו "מעבר לטוב ולרע". כוח הוא הערך האולטימטיבי עבור ניטשה (ראה "הרצון לעוצמה"), וכוח פירושו היכולת להיות האדון בחייו של האדם.
לפני ניטשה, המהות של מוסר האדונים היא אצילות. תכונות אחרות כוללות אומץ, אמת, אמינות, חשיבה פתוחה ותחושה מדויקת של הערך העצמי של האדם. במוסר האדון, אנשים מגדירים את הטוב על סמך האם הוא מועיל להם ועל החתירה שלהם למצוינות אישית מוגדרת. זה לא שולל את הטוב, שכן האדם בעל הרצון החזק מעריך דברים כאלה כטובים כי הם מסייעים לו ברצונו בעוצמה.
מוסר עבדים
לפי ניטשה, אדונים יוצרים מוסר, בעוד שעבדים מגיבים למוסר האדון עם מוסר העבדים שלהם על ידי קבלתו כשלהם. האדון הוא חזק בעוד העבד חלש, אבל העבד אינו מעריך את מעשיו שלו אלא מפחית מערכם של כל האחרים. מוסר העבדים מאופיין בציות, פטליזם, פסימיות וציניות. מוסר העבדים נוצר בניגוד למה שמוסר האדון מעריך כטוב ואינו תלוי בעצמו בשום פנים ואופן.
מוסר העבדים מוציא את רצונו לכוח באמצעות "סירוסו" על ידי מוסר. העבד לא רוצה להיות אדון, אלא שכולם יהיו עבדים כמוהו. הוא מחפש את הביטחון של הקבוצה ולא את האומץ של של האדון שקובע את דרכו בעולם בכוחות עצמו. המקור האמיתי למוסר של העבד אינו הטוב או האל, אלא האדון שכופה אותם עליו. העבד מציית ברצון שכן אין לו כוח לבחור בעצמו.
