שלהי שנות השמונים ושנות התשעים בצל האינתיפאדה וסופה בהסכם אוסלו –
האינתיפאדה שפרצה בסוף 1987 והסתיימה עם הסכמי אוסלו בשנת 1993 – במסגרתה התקוממו התושבים הערבים ביהודה, שומרון ועזה כנגד השלטון הישראלי – העמידה את ערביי ישראל במבחן קשה של נאמנות בין עמם לבין מדינתם. מצד אחד הם מחו כנגד הדיכוי וערכו שלוש שביתות כלליות (הראשונה ב-21.12.87- לאות הזדהות עם פעילי האינתיפאדה, השנייה ב-30.3.88 לציון יום האדמה, והשלישית ב-15.11.88 – במחאה על הריסת 15 בניינים שניבנו ללא רשיון בעיר טייבה). הרוב היהודי רואה את המחאה החוץ-פרלמנטרית של הערבים כבלתי לגיטימית ובלתי יעילה. לעומת זאת, ערביי ישראל לא השתתפו באינתיפאדה והוכיחו נאמנות למדינת ישראל. הם אינם רוצים לפגוע במדינה או להינתק ממנה. להפך, האסטרטגיה של בניית כוח פוליטי מעידה על רצונם להיות פעילים בפוליטיקה הקואליציונית הישראלית (אליה מעולם לא צורפו כחברות) ולהיות חלק ממקבלי ההחלטות. כך למשל, הוקמה ב-1988 המפלגה הדמוקרטית הערבית בראשות ח"כ דראושה בתמיכה ערבית רחבה.
הסכם אוסלו, סדרת הסכמים שנחתמו בין מדינת ישראל לאש"פ כחלק מתהליך השלום, זכה בתמיכתם והם ראו בו מדרגה לשיקום מעמדם כמיעוט לאומי. הם תמכו בממשלת רבין וראו ברצח שלו – רצח מנהיג אישי. המהפך הפוליטי של 1996 גרם לנסיגה קשה ביחסי יהודים-ערבים. ממשלת נתניהו נחשבה בעיניהם ללאומנית, עוינת ומתנכרת אליהם.
אינתיפאדת אל-אקצה, אירועי אוקטובר וההתנתקות (2000-2005) –
התקוממותם של הפלסטינים נגד מדינת ישראל שהחלה סביב ביקורו של אריאל שרון בהר-הבית פרצה לאחר שנים של שקט יחסי וכללה שורת משימות טרור ואלפי קורבנו בשני הצדדים, שמוטטה כמעט לחלוטין את הסכמי-אוסלו. המהומות גלשו בימים הראשונים אל תוך ישראל, בעקבות הפגנות המוניות שערכו ערביי ישראל כמחאה על ההורגים בהפגנות ובהתפרעויות הפלסטיניות. אירועים אלו כללו התפרעויות אלימות של יהודים נגד המיעוט הערבי וצינון משמעותי ביחסים בין הצדדים. אלו מתחדשים בהדרגה בשנים האחרונות ומושפעים מאירועים שונים ובהם ההתנתקות (2005), נסיגת ישראל מרצועת עזה וכגוש קטיף ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון באופן חד צדדי המהווה את האירוע האחרון לפי שעה שלו השפעה של ממש על ערביי ישראל.
תמורות במגזר הערבי: תעסוקה, חינוך, כלכלה ועוד –
במהלך השנים הללו חלו בתחום התעסוקה שינויים מפליגים במגזר הערבי. כך לדוגמה, בעוד שבשנת 1949 למעלה מ-90% מן המפרנסים הערבים עסקו בחקלאות, הרי שבשנת 1988 רק 12% היו חקלאים ורובם עברו לעבוד במשק היהודי כפועלי בניין, תעשיה ושירותים. אלא שהתהליך המקצועי שעברו ערביי ישראל לא כלל שינוי במקום מגוריהם או באורחות חייהם. הפועל הערבי קם מוקדם מאוד בבוקר ונוסע למקום עבודתו הרחק מאוד ממקום מגוריו ושב לביתו בלילה (תופעה המכונה "יוממות"). במשך השנים הלך וגדל מספר הערבים שתעסוקתם שייכת למעמד הבינוני ביניהם יזמים זעירים ובינוניים בשוק הפרטי ובעלי עסקים דוגמת קבלנים לעבודות תחבורה, ציוד כבד, שירותים ועוד.
עם החלת חוק חינוך חינם על האוכלוסייה הערבית בראשית שנות ה-50 והתרחבות רשת חינוך התיכון בכפרים בשנות ה-60, עלתה רמת ההשכלה בקרב ערביי ישראל, רובם לומדים במסלול עיוני ורק מקצתם במסלול מקצועי. כתוצאה מכך, באמצע שנות ה-80 למדו באוניברסיטאות בארץ כ-5000 סטודנטים ערבים ומספר הבוגרים הגיע לכ-20 אלף. אלה האחרונים נוטים להשתלב חזרה בחברה הערבית כמורים, רופאים, עורכי דין, רו"ח ועוד. נכון שבעקבות זה חל שינוי כלכלי בחברה הערבית שגרם לערעור הדרגתי במבנה החברה המסורתית ביניהם, ערעור המשפחה המורחבת. למרות זאת, הם ממשיכים לגור בריכוזים הומוגניים ונפרדים לחלוטין מן האוכלוסייה היהודית.
