שיוכם הפוליטי של ערביי ישראל –
המפלגה הקומוניסטית הייתה המפלגה הערבית הגדולה במדינה שביטאה את הרצון הלאומי של ערביי ישראל. ההצבעה למפלגה זו הייתה ברוב המקרים הצבעה של מחאה נגד המדינה היהודית יותר מהזדהות עם האידיאולוגיה הקומוניסטית. בשנת 1948, בחודשים הראשונים שאחרי המלחמה עדיין האמינו ערבים שנשארו בתחומי ישראל שיוכלו לשוב לביתם. המפלגה הקומוניסטית תמכה בתקוותם.
לאחר כמה שנים הגיעו רוב ערביי ישראל למסקנה שאין סיכוי להקים מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל ומוטב להשלים עם קיומה. כך, מאמצע שנות השבעים הם הקימו לעצמם מוסדות בלתי תלויים ותבעו הכרה רשמית בהם כגופים מייצגים. כך למשל, קם ועד סטודנטים ערביים בכל אוניברסיטה, הוקם "הארגון הארצי של הסטודנטים הערביים", ומנהיגי היישובים הערביים ייסדו את "הועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות" שלו עוצמה רבה.
בתחילת שנות ה-70 קמה תנועת בני הכפר שפעלה במישור המקומי והארצי, ובמארס 1976 קראו לראשונה ראשי הציבור הערבי לשביתה כללית של ערביי ישראל כנגד הפקעת קרקעות של הערבים. הצבא נשלח לדכא את המהומות שפרצו ביישובים הערביים. נהרגו שישה מהמפגינים ועשרות נפצעו. זהו יום האדמה המצוין מאז בכל שנה.
בשנים אלו קמו גם הרשימה המתקדמת לשלום, המפלגה הדמוקרטית הערבית והתנועה האסלאמית שהוקמה בסוף שנות ה-70. זו נבנתה כארגון פוליטי חזק וחברים מתוכה אף השתתפו בפעולות חבלה. תנועה זו צמחה גם על רקע עליית האיסלאם בעולם בשנים האחרונות. קבוצה של מנהיגים שקיבלו את השכלתם באוניברסיטאות בשטחים המוחזקים ייסדו תנועה שקוראת לשיבה אל הדת ונגד התרבות המודרנית המשחיתה. "התנועה האסלאמית" זכתה להצלחה ניכרת בשנים האחרונות ברשויות המקומיות. תנועה זו מטפחת את לימודי הדת וקיום המצוות ומצטיינת בפעילות בתחום החברתי-כלכלי. היא משמשת מענה למצוקות ומנוף לגיבוש חברתי ופוליטי (בדומה לש"ס). תנועה זו נוטה להגביר את המתחים בין החברה החילונית לדתית, מסורתיות מול העולם המודרני, איסלאם מול נצרות. הם משקיעם רבות בתנועות נוער, בספורט ותרבות הפנאי, עיתונות מגויסת והתנדבות.
הכנסת מהווה מוקד כוח ארצי של הערבים, ובה יש להם ייצוג. ברוב הכנסות היה ייצוג הערבים בכנסת נמוך מייצוגם בציבור הבוחרים. מאז הכנסת ה-14 (1996) יש להם ייצוג יתר ששיאו היה בכנסת ה-15 (1999) בה כיהנו 14 חברים (11.7%) מכלל חברי הכנסתת, הערבים בישראל תמיד חיפשו מסגרות פוליטיות בהן יוכלו להגדיר את הבעיה הערבית כבעיה ישראלית. מלכתחילה, הם נתקלו בקשיים במערכת הפוליטית. הקושי העיקרי נבע מהתחושה הישראלית שכל התארגנות ערבית מהווה איום ונתפסה תמיד כמסוכנת. הכי קל היה להם להשתלב במפלגה הקומוניסטית כמו למשל חד"ש (%30-50%) שבה היו גם ערבים וגם יהודים בעלי אידיאולוגיה כלל-חברתית עם תביעה לשוויון.
כתוצאה מן הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת, הערבים הפכו להיות מרכיב באוכלוסיית הבוחרים שהמפלגות השונות היו מעונינות להשיג את קולותיהם. את זה אפשר היה להשיג דרך המבנה המסורתי של התארגנות פוליטית על פי חמולות. לרוב השתמשו המפלגות בראשי החמולות כמתווכים. המבנה החמולתי התחזק במיוחד ברמה של הבחירות המקומיות. הבחירות לרשויות המקומיות אפשרו לחמולות שזכו בהן לצבור כוח ועוצמה. משום כך הפכו הבחירות למוקד המאבק על כוח בתוך החברה הערבית. בבחירות המקומיות מועלים נושאים דוגמת ביוב, חינוך, סלילת כבישים וכד'. הבעיות המקומיות מקבלות גוון של מחלוקות אידיאולוגיות משום המאבקים הפוליטיים וההשוואות למערכות הקיימות ביישובים היהודיים. כמו-כן קיימות מחלוקות בנושאי דת – היריבות שבין מוסלמים לנוצרים ופערי ההשכלה בין הדורות.
עלייתן של התנועות הערביות היא ביטוי לתהליך השתלבותם הגוברת של הערבים בחברה הישראלית לצד קיפוחם על ידי החברה הישראלית. ההצלחה היהודית שימשה מופת לערביי ישראל, והצעירים ניסו לחקות את צורת החיים של הישראלי-המערבי ולהשתלב בו. הם לבשו בגדים מודרניים ומדברים עברית שוטפת. רובם עובדים אצל מעסיקים יהודיים, מה שלא הידק את הקשרים החברתיים שבין שתי הקהילות ולא תרם להסרת הדעות הקדומות. יחד עם זה, החברה הערבית הוציאה מתוכה שחקני תיאטרון וקולנוע מעולים, סופרים טובים ושחקני כדורגל מצטיינים. תופעת "חיקוי האדון" ניכרת גם בדפוסי המחאה של ערביי ישראל. כל צורת מחאה נגד אפלייתם היא חיקוי של דרך מחאה יהודית: ההפגנות, השביתות, חסימת הכבישים ושרפת הצמיגים. מנגד, ככל שהם רואים עצמם כישראלים, כך הם חייבים יותר ויותר לעמוד על תביעתם להיות הם עצמם, כלומר, למצוא דרכים חדשות להיות ערבים בישראל.
