סיכום מאמר: שבע פתיחות לעיון בתקשורת – יצחק רועה

"שבע פתיחות לעיון בתקשורת" של יצחק רועה עוסק בחלוקה שנעשית עוד בתחילת המאה ה-18, כאשר העיתונים החלו בתדירות יומית או שבועית. החלוקה הינה בין העיתון האיכותי לבין העיתון העממי וההמוני. יש שיחלקו זאת בין טובים לרעים – פחות ערכי, יותר צהוב, קלות ראש עד קלוקלת.

מאפייני העיתון האיכותי:

· קהל יעד: קוראים משכילים, אנשי האליטה.
· העיתון נושא את התואר "כלב השמירה של הדמוקרטיה", כלומר מדובר בעיתונות משכילה, מספקת מידע, רקע הולם וכיוצא בזה. עיתונות המשרתת את הצורך במידע, ממלאת פונקציה קוגנטיבית.
· העיתון האיכותי תורם למעורבות חברתית.
· ביקורת המופנית בעיקר כלפי מוסדות הכוח והשליטה בחברה כפי שמתחייב מעצם התואר "כלב השמירה של הדמוקרטיה.
· אופי הכתיבה: היסטורית וריאלית, מתאפיינת ברצף, רקע, קשר בין זמן למרחב, סיבה ותוצאה. כתיבה המדגישה ייצוג יותר מאשר דמויות. דגש על התבוננות רחבה מן החוץ, ממרחק המאפשר לראות תווי מתאר כלליים.

מאפייני העיתון הפופולארי:

· זול, סנסציוני, צהוב והמוני.
· עיתונות קלת דעת, נטולה כל עול של אחריות ציבורית.
· שטחית, מספקת גירויים, ריגושים וחוויות בידוריות.
· עיתונות אסקפיסטית, מספקת בריחה מהמציאות.
· מעדיפה את תפקיד "משורר החצר" מאשר מבקר.
· אופי הכתיבה: ז'אנרים מלודרמטים, פנטזיה על חשבון ריאליזם תיעודי. סיפורים אנושיים המאופיינים בביזאריות ואקסצנטריות. התמקדות בדמויות, המחשה ויזואלית, דגש על התבוננות צרה מקרוב, ומבפנים, יצירת חוויה חושית אישית אצל הקורא.

הריחוק בעיתונות האיכותית מאפשר לראות דברים בצורה רחבה יותר ובעלת עומק. עם זאת אופי הכתיבה מלא במגבלות ויזואליות, מה שמקשה על הבנת הקוראים את המסר בשלמותו. הדברים מוצגים על פני השטח, ובצורה מופשטת. כמו ציור אבסטרקטי שלא מראה את הפרטים כהווייתם ועדיין מעביר מסרים מורכבים ועמוקים יותר. דבר נוסף, בתרבויות מסוימות אובייקט יכול להיתפס כאבן הראשה לעומת תרבות אחרת שבה ייתפס כאבן בונה. כמו שעיתון העממי יכול לעלות לכותרת נושאים והתייחסות גבוהה לעומת עיתון איכותי שלא התייחס כלל לאותו נושא.

הפוטוגניות בשיח העיתונאות הפופולארית

בעין הקהל ישנה תשוקה מתמדת לצפות בקל לזיהוי ובמוכר. בנוסף לכך, תשוקה נוספת היא השחזור לקבל ולשלוח סימנים של התנסות חוזרת למה שהיה בעבר. שתי תשוקות אלו מלוות במנוע שהוא האמונה שזהו הדבר האמיתי, הריאליזם. כפי שהיוונים קראו לכך לאשליית במציאות, מימיזם-חיקוי. אפלטון גילם את המימיזם בהזדהות המספר עם המסופר. ככל שהמספר קרוב יותר למסופר כך זה קרוב יותר למציאות וכן ההפך ככל שהוא רחוק יותר המציאות נראית כרקע יותר מאשר מציאות ממשית. בעיתונים האיכותיים: בולט המימיזם של הייצוג, רקע. לעומתו העיתון הפופולארי ישנו שימוש במימיזם ובפוטוגניות של דמויות מתוך הסיפור, חזרה על המוכר, על הקלים שבזיהוי– ישנה העדפה של "פני השטח" מימזיס מואר ולא חשוך כמו היסטורי ופסיכולוגי. התבדלות נוספת בין העיתונים: העיתון האיכותי מציג חדשות ב "לונג שוט" לעומת העיתון הפופולארי שמציג ב "קלוז אפ".התייחסות זו אינה דווקא לצילומים אלא לעיצוב מילולי. בעיתון הפופולארי, נפוץ השימוש בתמונות אבל הפוטוגניות הינה תכונה גורפת מעבר לתחום התמונה: מילים, עיצוב, עריכה וגרפיקה. לעומת הלונג שוט של העיתון האיכותי, שבו מסוקר האירוע בצורה רחבה למה זה קרה, מי אשם,מעביר ביקורת ואינו מתמקד באדם אלא באינפורמציה שמעוברת.

הראייה, ההצגה הישירה לאדם הפשוט, ההתייחסות אליו היא אשר מייחדת את העיתון וגורמת לעיתון הפופולארי להצליח. דבר נוסף, העיתונות המרוחקת מבטיחה העדפה מוסדית על פני הדמויות שבפנים.

לדוגמא: הארץ מבקש להימנע מקירבה או מדיבור ישיר . לפי עורך העיתון מרמרי,ח. : " אני משתדל להקפיד על קו צונן וענייני. יותר מאשר אני מבקש אל ליבכם אני משתדל לפנות למוחכם".

ישנו דיון איך לקרוא לעיתונים, בסוף זה מחולק כך:

1. עיתונות שיוצרת ומפיקה האליטה וקהל הקוראים הם אנשי האליטה- עיתונות אליטה.
2. עיתונות שהאליטה יוצרת ומפיקה וקהל הקוראים הם המוני העם- עיתונות המונים.
3. עיתונות שאנשי העם יוצרת ומפיקה והקהל הם אנשי העם- עיתונות עממית.

יש אומרים שבעיתונות שהאליטה מפיקה וההמונים קוראים יש כמעין שטיפת מוח, האליטה

מכתיבה את החוקים והנורמות לאנשי העם. כאשר הם נקראים "עממים"- זה נשמע נלוז אך

כאשר אומרים אנשי התרבות העממית, או אנשי הפולקלור ישנה משמעות אותנטית יותר.

בקיצור, אנשי האליטה מבצעים שטיפת מוח והעם משחקים לידיהם.

ישנה דוגמא בסוף המאמר על כתבה שפורסמה בידיעות על מחבל שפרץ לנשף פורים והאירוע מסוקר בצורה דרמטית על ידי צילום וכיתוב של אנשים מחופשים בצד השני דם ורצח-האירוע מרגש. לעומת סיקור זה, הארץ מסקרת זאת על ידי כותרת מאד יבשה, נהרגו 18 אנשים ולמתאבד היה אישור כניסה , הוא השתייך לג'יהד האיסלמי.

ההבדל בין הסגנונות העיתונאות, בעיתון האליטה משמע ה"הארץ" מה שנמצא במרכז הוא הממסד, ישנה הפניית אצבע מאשימה כלפיי הממסד שאפשר למחבל להיכנס. לעומת זאת בעיתון העממי משמע "ידיעות אחרונות" האדם- האזרח הקטן בעל הרגשות הרדיקלים בנוגע למקרה הוא המרכז.

העיתונות העממים בעלת משפטים קצרים וישירים. ישנו ניסיון לבנות את הסצנה שהקורא ידע היכן המצלמה ממוקמת ישנה תחושה שזה חי אמיתי טכניקת showing מממשת את הזמן וממחישה את חווית הזמן, הצגת הדברים מאפשרת לקרוא לדמיין ובכך ליצור רגש.לעומתו עיתוני האיכות משתמשים בטכניקת הtelling אשר מכווצים את החוויה ומספרים את הנעשה במיקוד במוסד עצמו ולא באדם הפרטי.

אם כך הדבר מדוע מדובר שהעיתונות האיכותית טובה יותר, והאם בכך שאנו קוראים לעיתונות האיכותית איכותית האם זה לא מספיק בכדי לגזור את דינה?

הוא טוען שאל לנו לקרוא לעיתון ההמונים עממי למרות האבחנה הקודמת הוא חושב שזה פטריכאלי וצבוע . עולה השאלה מה כ"כ רע בעיתונות הנפוצה? ולמה העיתונות האיכותית אינה עומדת לביקורת כלל. מה כ"כ טוב באיפוק המרוחק של העיתון האליטיסטי? האם זה לא מעיד על העדפה של המוסד על פני ההמונים? הוא מעלה השערה כי סוד המשיכה והקסם של העיתונות הפופולארית היא שהקוראים יכולים לראות את עצמם בכותרות, להרגיש שיש כמעין הידברות עם העיתון שהוא חלק מהם ורגשותיהם צובעים את דף העיתון לעומת העיתון האיכותי אשר מספר להם מונולוג סגור מאופק ומרוחק.

דוגמא נוספת, חקלאי בתקופת האינתיפאדה נרצח בידי הפועלים שלו. 2 העיתונים כאילו מספרים מקרים שונים. האחד מצטט את המשפחה וחבר שמצא אותו מת. בקריאות רגשניות: "רצתי אליו אבל זה היה מאוחר מדי כולו היה דקור 12 פעמים". צילום של השוטרים בזירת הרצח עם כתוביות ראיתי אותו שוכב בשדה התלמים" הכותרות עוסקות במקרה הרצח הספציפי, ישנה התייחסות לנרצח ולמקורביו. במידה ונצרך למקד את המצלמה הקורא יחוש שהמצלמה נמצאת בשדה ומסקרת את הרצח ואת האבל של משפחתו לפיכך, האדם הנרצח, הקרובים באזרח הפשוט הוא אשר נמצא במכרז. דבר נוסף, ישנו מוטיב החזרה, העיתון חוזר על הצילום והצילום משלים את המצולם זה כמעין חזרה וחיזוק אחד של השני. לעומתו, העיתון האיכותי "הארץ" מציגה כותרת: גורמי ביטחון הורו לחקלאים בישובי הקו הירוק לצאת לשדה חמושים ובזוגות" נקודת התצפית של העיתון שונה בתכלית מזו של ידיעות המצלמה רחוקה מהמשפחה מהשדה המיקוד הוא על מוסד בצורה מטושטשת, קול הכותרת הוא קול מוסדי וסמכותי מובהק, סמכות המבקשת להיות מוצגת ממקום של ריחוק וכבוד. בעיתון הארץ אין קירבה פוטוגנית וקולית כלפיי האדם הפשוט גם כאשר ישנו הזכור לרצח הוא מתבטא בלשון עבר "חקלאי נרצח" וזה בכדי להמעיט במשקל הרגש וליצור מינימום התייחסות לאקט עצמו. הארץ מבקש להתרחק מהאזרח, גם כאשר ישנה התייחסות מדובר על כוחות הביטחון ש"הורו" להם לא… ישנה התייחסות מגבוהה של הממסד כלפיי האדם הפשוט ישנה העדפה של הממסד על פני החברה. דבר נוסף העיתונות הפופולארית לעיתים מעגלת פינות לדוגמא, החקלאי בידיעות נלחם מול 3 ערבים לעומת הידיעות ב"הארץ" ששם החקלאי נלחם ב2 אולי 3 ערבים וזה בכדי להקטין את רגש הדרמטי.

ואז חזרנו לשאלה הקודמת למה העיתונות הפופ' נחשבת פחות טובה מהאיכותית. ואז הוא עורך השוואה חדשה:

העיתונות העממית, הנפוצה יותר

*תומכת בלכידות חברתית, הזדהות שייכות וסולידריות.

*מבטאת את האזרח הקטן, מקדמת אותנטיות

*משרתת את הדמוקרטיה בכך שמייצגת את העם, מקדמת פלורליזם וריבוי קולות.

*אופוזיציונית, אלטרנטיבית וחתרנית.

*ביקורתית וחותרת לשינוי

*העדפת ריאליזם של הדמיה (פוטוגנית) רומנס וסיפורים אישיים.

*אסטרטגיה של קירוב והנאה חושית.

*העדפת אזרח על פני ממסד.

העיתונות האליטיסטית

*מעדיפה ידע ומידע בשדות היודעים.

*מעדיפה את הממסד על פני האזרח.

*מתעלמת מביטויים עממים.

*מבטאת את האידיאולוגיה הדומיננטית, את מרכז הקונצנזוס.

*העדפת הראליזים בביטויים מעדיים כדי לשקף אובייקטיביות.

*ריחוק.

לסיכום, הוא טוען שזו השוואה ללא תוצאה ואין להכריע מי טובה יותר.יותר מכך אנו נהנים מ2 הגישות הללו כי הן משלימות אחת את השנייה.הוא שם דגש על כך שמדובר באותו מקרה אשר מסוקר באופנים שונים ובזכות בחירת המילים וצילומים ישנה העברת חוויה שונה.

שפת העיתונ ות