המאמר דן בתחומי ההשפעה המרכזיים: (א) הצילום, (ב) התיאוריות המדעיות על הצבע.
התפתחות הצילום והיחס אליו בקרב האמנים
עולה השאלה: האם המכונה יכולה למלא את מקום האדם באמנות? המצלמה הרי יכולה להעתיק בדיוק את הטבע, שכן עד לאותה תקופה, האמנות הייתה נוטה להתחקות ולהעתיק את הטבע. מהו למעשה ההבדל בין תמונה לצילום?
דלקרואה, אשר מצייר בעקבות הצילום, חש חופשי לערוך כל שינוי. שינויים אלה שכיחים ביצירותיו וביצירותיהם של אחרים גם בהעתיקם את הטבע, והם חלק מתהליך הפיכתו של קטע מהמציאות לאמנות. המצלמה, לעומת זאת מעתיקה כל דבר שהיא קולטת, כולל פגמים ופרטים שנאספו באקראי. בתמונה מונצחים אישיותו של האמן והסגנון המיוחד לו.
ניתן לראות שוני בין התמונה לצילום:
- הדמות בתמונה לבושה למחצה, ובצילום היא ערומה.
- לדמות של דלקרואה אופי אידיאלי יותר והתצלום ריאליסטי.
- דלקרואה שינה את תנוחת הדמות.
- דלקרואה שינה את הרקע והוסיף עצים ושרפרף.
- התמונה צוירה בצבעי שמן, בעוד התצלום הוא שחור לבן.
מונה טען שידיעותיו על העולם משפיעות על מה שהוא רואה, ולכן לעולם לא יהיה אובייקטיבי, אך ניסה להיות). כשבוחנים את תמונותיהם נוכחים לדעת כי כל אחד מהם מתרגם את הטבע בדרכו ולא מסתפק בהעתקה. עצם העובדה שסגנונם שונה מוכיח זאת.
השפעת הצילום על האימפרסיוניזם
מונה, בעקבות הצילום, ניסה להגיע לתיאור מדויק ובלתי מחושב של הטבע. "העין הנאיבית" – צמצום הציור למה שהעין קולטת. אך מונה לא ויתר על הבעת אישיותו בתמונה.
הטשטוש בתצלום נובע מבעיות טכניות. בדומה לתצלום, התמונות המרוחקות ברורות יותר ואלה שקרובות לצופה מטושטשות.
ניתן לראות ש:
– חוסר הבהירות של הדמויות מקנה תחושת תנועה ברחוב
– הטשטוש גורם לכך שהצופה לא יוכל להסתכל על כל דמות בנפרד, אלא לקלוט את הכל כיחידה אורגנית אחת.
השפעת תאוריות הצבע המדעיות על האמנות במאה ה-19
שברל מצא כי הרגשת הדהייה נגרמה בשל הצבתם של צבעים מסוימים זה ליד זה. כוחו של צבע לעתים מותנה בצבעים הסמוכים לו.
כשם שמקרוב ניתן להבחין בכל חוט מחוטי השטח, ומרחוק הם בדרך כלל יצרו צבע שלישי. מיזוג זה של הצבעים נקרא "מיזוג אופטי" והוא מתרחש בעין הצופה. כאשר מדובר בשטחי צבע גדולים, הם משפיעים על ידי הקרנת אור מצבע לצבע.
שברל גילה:
(א) במיזוג צבעים מסויימים (אדום וירוק, כחול וכתום) יתקבל צבע לבן, ומאחרים צבע שחור או צבעים אחרים.
(ב) אם מסתכלים בצבע זמן ממושך, כעוצמים אח"כ עינים רואים את הצע המשלים.
(ג) כל צבע מקרין מסביבו את הצבע המשלים שלו.
(ד) מההקרנה של הצבע המשלים נולדה התיאוריה הניגוד הסימולטני של הצבעים, אשר לפיה כאשר שמים צבע אחד ליד צבע אחר, כל צבע יקרין על משנהו את הצבע המשלים.
השפעת חוק הניגוד הסימולטני על דלקרואה
דלקרואה בוחר בצבעים משלימים, כדי שכל אחד מהם יחזק את צבעו המשלים.
שברל מבחין בין שני סוגי צביעה של אמנים:
(א) צביעה בגוונים שטוחים, ללא שימוש באור וצל הנוצר בטבע
(ב) צביעה בשימוש באור וצל הקיים בטבע, מתוך בחירה לתאר נכון את הטבע.
מונה שואב משברוי כמה רעיונות:
(א) מיזוג אופטי של צבעים.
(ב) שימוש בצבע ליד הצבע המשלים שלו כדי להדגיש את אינטנסיביות הצבעים.
(ג) שימוש באותו איזור בצבע משלים כצללים.
(ד) מיזוג של הצבע המשלים עם הצבע המקורי.
לסיכום, השפעת התיאוריות של שברל היתה מרחיקה לכת מבחינה סגנונית, והן פתחו את השער לגישה המודרנית לצבע.
