תפקידו העיקרי של המורה הוא ללמד, כל יתר התפקידים הנלווים חשובים אמנם, אך חשיבותם מתבטאת באופן השתלבותם במילוי התפקיד ובהפיכתו ליעיל ולמושך יותר. קיימות גישות שונות להוראה, וניתן גם לגזור מכל אחת מהתיאוריות הלמידה שהוזכרו גם תיאורית הוראה מקבילה:
- הלמידה האופרנטית: זו תהייה קשורה בהוראה המבוססת על קצב אישי של תלמידים ועל גירויים וחיזוקים ללמידה.
- הלמידה הפנומנולוגית: תנוצל להוראת חומר משמעותי המעוגן בעולם ההכרתי הפסיכולוגי של התלמידים.
- גישה אחרת לסיווג שיטות ההוראה תלויה במספר התלמידים, תשומת לב מיוחדת מוקדשת לבדיקת ההבדלים והייחוד שבשיטות הוראה המיועדות לכיתה שלמה, לעומת שיטות הוראה המיועדות לקבוצות קטנות. בשיטה המיועדת לקבוצות קטנות מחולקים התלמידים במכוון לפי קריטריונים שונים, למשל, קיימות קבוצות הטרוגניות או הומוגניות מבחינת יכולות הלמידה. שיטת ההוראה המיועדת לקבוצות, גמישה יותר ומתחשבת יותר בהבדלים האינדיבידואליים שבין התלמידים, לפי גישה זו יכול ילד להיות בקבוצה מתקדמת במקצוע מסוים ובקבוצה בינונית במקצוע אחר. אין הבדלים בין השיטות מבחינת ההישגים ושיטת ההוראה הקבוצתית אינה בהכרח טובה יותר, לעומת זאת, מבחינת התעניינותם של התלמידים וסיפוקם, יש יתרונות להוראה מן הסוג הזה.
- גישה נוספת לסיווג שיטות הוראה היא לפי מוקד השליטה בשיעור. ההוראה ממקדת את השליטה בעת הלימוד בידי המורה; המורה מכין את החומר ומעביר אתו לתלמידים בהרצאה חזיתית, בשיטה זו המורה אקטיבי והתלמידים הם לכאורה פסיביים.
- גישה נוספת, היא הגישה המפזרת את השליטה בשיעור ממוקד אחד – המורה, אל הכיתה כולה. בשיטה זו המוכרת בשם דיון, המורה הוא הראשון בין שווים. תפקידו בעת הדיון הוא לעזור, לעודד ולכוון את התלמידים להתבטא בנושא הלימוד, ובדרך זו להביאם לידי מחשבה ולהובילם לכדי התקדמות והעשרה בתחום הלימוד.
דרכי הוראה:
חזרה אל: פסיכולוגיה בחינוך – סיכומים
