– אריסטו (322-384 לפנה"ס) היה תלמידו של אפלטון. הוא חלק על סוקרטס ואפלטון לגבי הגדרת הלמידה כהיזכרות הנפש באידיאות, וטען שהידיעה נרכשת באמצעות החושים, ונחרתת על הנפש, שהיא בבחינת לוח חלק (tabula rasa). תורת החינוך של אריסטו מבוססת על התבוננות בטבע האדם והכרת תהליכי חשיבתו, כי סבר שהנפש נמצאת בגוף ומניעה את פעולותיו.
גם אריסטו האמין שמטרת החינוך לקדם את האדם לקראת השגת אושר, ושעל המדינה לדאוג לכך ברוח המשטר. הוא סבר גם כן שבני חורין בלבד ראויים לחינוך, ועליהם להקדיש את זמנם לחיי עיון.
תורתו החינוכית של אריסטו כללה את הנדבכים הבאים:
- עוד לפני הלידה, על האם לדאוג לתזונתה ולהימנע מדאגות כדי לא להזיק לתינוק.
- עד גיל 5, על הילדים לעסוק בתנועה, משחקים וסיפורים, כמובן לא מזיקים יתר על המידה.
- בני 5-7 לא ילמדו אלא יאזינו ללימודי ילדים בוגרים יותר.
- בני 7-11 ילמדו בלימודים יסודיים.
- בני 15-21 ילמדו בלימודים על-יסודיים.
תכנית הלימודים תתבסס על ארבעה מקצועות: גראמטיקה (קריאה, כתיבה וחשבון), גימנסטיקה, מוזיקה וציור, והיא נבנתה מתוך אידיאל לעצב אדם בעל השכלה כללית המתקיימת בו הרמוניה גופנית-רוחנית.
אריסטו החזיק בתפיסה שלילית לגבי נשים, וטען שהן פחותות מן הגבר (בכל גיל) כיוון שהן מייצגות את החומר ואילו הגבר את המחשבה. הוא אף טען שהילד רוכש את כל תכונותיו מזרעו של הגבר בעוד שהאישה מספקת "רק" רחם לתהליך העיבור.
סיכום הבא: חינוך בתנועת ההשכלה ואצל רוסו
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
