סוקרטס (399-469 לפנה"ס) התנגד לגישה העקרונית של הסופיסטים בנוגע לחינוך, לפיה מוסר הוא דבר יחסי. לדעתו, בשאלות מדיניות ומוסר יש מושגים מוחלטים של טוב ורע ואמת ושקר, והוא שאף לגלות את אותם עקרונות אוניברסאליים של אמת, המובילים לשלמות המידות של האדם ובכך מאפשרים לו להשיג את האושר העילאי.
על סוקרטס אנו למדים בעיקר מכתבי אפלטון, תלמידו. דבריהם של אפלטון וסוקרטס מעורבבים, אך אין ספק שמותו של סוקרטס השאיר חותם עמוק על ההגות הפילוסופית המערבית.
סוקרטס, בדומה לסופיסטים, היה מקיים שיחות עם בני נוער שהזדמנו בדרכו, אך עשה זאת ללא תשלום ובמשך הזמן ריכז סביבו חוג תלמידים מעריצים. סוקרטס נקט בשיטת דיאלוג שבה ניהל דו-שיח עם עמיתיו, למד מהם כיצד הם מבינים מושגים מסוימים, ובהמשך השיחה היה מצביע על הסתירות בדבריהם ומסייע להם להבין את המושג נכונה. שיטת הדיאלוג הסוקרטי מורכבת אם כן מחוליה שלילית שהביאה את טענות היריב לכדי אבסורד, ומחוליה חיובית, שנועדה לחלץ את הידע הקיים אצל האדם, בדומה לפעולת היילוד.
סוקרטס תפס את המורה כמיילד וכמדריך. הוא האמין שהאמת שוכנת בכל אדם אך כדי שתחדור להכרתו, יש לסייע לו בשאלות. בנוסף, הוא האמין שידיעה נכונה תוביל ישירות לפעולה נכונה (ואם עשיתי מעשה רע, הרי זה מפני שלא ידעתי מה נכון).
הוא נמצא אשם בהשחתת מידותיו של הנוער ובכפירה באלים, והוצא להורג בשתיית כוס רעל.
אפלטון (347-427 לפנה"ס) היה תלמידו של סוקרטס, והוא הותיר אחריו יצירה פילוסופית רבת היקף שבה העשיר מאוד את תורת סוקרטס. אפלטון העלה את תורת האידיאות, לפיה האידיאות הן יסודות אידיאליים נצחיים ואילו העצמים המוחשיים הם רק צללים וחיקויים שלהן. בפרט, רכישת ידע ע"י האדם היא תהליך היזכרות של הנפש במה שראתה בעולם האידיאות הנצחיות, ולכן על המחנך לא להקנות ידע אלא לסייע בהיזכרות בו (תאוריה דומה מאוד לדעתו של סוקרטס).
אפלטון גיבש תיאוריה לגבי תפקיד החינוך במדינה, המתבססת על קיומם של שלושה מעמדות: שליטים, שומרים (עובדי מדינה) ומזינים (איכרים וסוחרים). כדי להגשים את הצדק שבו כל מעמד מבצע את המוטל עליו, טען כי על כל מעמד לעשות את המוטל עליו, ולכן על המדינה לחנך את השליטים להיות פילוסופים, ולספק חינוך לשליטים ולשומרים. הילדים משני מעמדות אלה יימסרו לפיקוח המדינה, ותחול עליהם חובת חינוך על בנים ובנות כאחד, אף כי ע"י מורים נפרדים ובמוסדות נפרדים. הוא סבר, כמו שאר העולם היווני הקדום, כי הילדים הם קודם כל של המדינה יותר משהם של הוריהם.
המלצותיו של אפלטון משתקפות במידה רבה גם כיום:
- הוא המליץ כי בני 3-6 ישחקו בגן ילדים (בנים ובנות יחד), על מנת לגלות את אופיים וכישוריהם.
- בגיל 6 ממליץ אפלטון להפריד בין הבנים לבנות, לדרגת בית הספר היסודי (גילים 6-10). הבנים ילמדו מיומנויות צבאיות (רכיבה, חץ וקשת, יידוי והטלה), וכולם ילמדו חשבון, התעמלות ומוזיקה.
- אצל אפלטון הדרגה התיכונה היא גילים 10-18, בה יש שלושה מעגלים:
- המעגל הגרמטי לבני 10-13, ובו ילמדו קריאה, כתיבה וחשבון.
- המעגל של המוזיקה לבני 13-16, ובו לומדים נגינה על נבל, ספרות, התעמלות וחשבון
- המעגל המתמטי לבני 16-18, הכולל מתמטיקה, גיאומטריה ואסתטיקה. לפי מעגל זה יסווגו הלומדים – הרוב ייהפכו לשומרים, ואילו המיעוט המוכשר ימשיכו ויהיו שליטים.
- בין הגילים 18-20 מפסיקים ללמוד עיונית ומבצעים אימוני ספורט בלבד.
- רק קומץ נבחרים ממשיכים בחינוך בגיל 20-35, מתוכם עוסקים בפילוסופיה רק מגיל 30.
- הגילים 35-50 מוקדשים בקרב השליטים בניהול ענייני הצבא, ורק כאשר יגיעו לגיל 50 יוכלו לעמוד בראש השלטון.
בשנת 387 לפנה"ס הקים אפלטון את בית הספר הגבוה הנקרא אקדמיה, שמטרתו הייתה הכשרה לחשיבה ולמחקר עצמאי, באמצעות הרצאות, סמינריונים ומעבדות. הלימודים באקדמיה נמשכו שנים רבות, הרבה יותר מלימודים אקדמיים כיום.
ראו גם: אפלטון על חינוך
סיכום הבא: אריסטו על חינוך
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
