שונות מקרית / שונות טעויות – סיכום

שונות מקרית/שונות טעויות נובעת ממשתנים, שהשפעתם זהה בכל תנאי (קבוצות) המחקר. הם קשורים לתכונות הנבדקים, למאורעות שקורים במשך הניסוי, לטעויות מדידה ולהשפעות חיצוניות על הנבדקים (מטוס הרעיש, לנסיין יש אף ארוך וכו').

אם הנבדקים חולקו לקבוצות באופן מקרי, סביר שהם ישפיעו באותו אופן על 2 הקב'.

לטעויות אלו יש הסתברות שווה לקרות בכל אחת מתנאי הניסוי: כל אחד מתנאי (קבוצות) הניסוי תורם תרומה שווה לשונות הטעויות הכללית.

שונות הטעויות יוצרת את מה שנקרא "רעש במערכת"-

אם גורם של שונות הטעויות מעלה/מוריד את הציונים במשתנה התלוי בקב' אחת, הוא יעלה/יוריד את הציונים גם בשאר הקב'.
התוצאה: מהימנות הציונים תרד, שונות הטעויות (ההבדלים בתוך כל קב') לא תשתנה, כי כשמוסיפים קבוע לכל ערכי המשתנה, השונות לא משתנה.

לעומת זאת, אם גורם של שונות הטעויות מגדיל את טווח הציונים בכל הקבוצות-

שונות הטעויות תגדל.
השונות השיטתית לא תשתנה.

לכן, שונות הטעויות תאפיל על האפקט של המשתנה הב"ת (השונות השיטתית). החוקר עלול להסיק בטעות, שהמניפולציה לא השפיעה.

המצב האידיאלי בניסוי הוא ששונות הטעויות תהיה מזערית, והשונות השיטתית תהיה מרבית.

** ככל שהשונות בתוך הקבוצות יותר קטנה, כך קל יותר לגלות את השונות בין הקבוצות **

את שונות הטעויות ניתן לצמצם ב-2 דרכים:

1) החזקת משתנים קבועים

המשתנה הגורם לשונות הטעויות מצומצם לערך אחד בלבד, ובכך למעשה מונעים שונות שלו- הוא מוחזק קבוע.

נניח שמין גורם לשונות בציוני נבדקים במשתנה התלוי. לכן, אם יש גברים ונשים בכל קבוצה, עולה השונות בתוכה (שונות הטעויות). כדי להקטין אותה, ניתן לעשות את הניסוי רק על גברים/רק על נשים. כך, מצמצמים את מספר ערכי המשתנה "מין" לאחד, כלומר, הוא מוחזק קבוע – משתנה בעל ערך קבוע, לא יכול לגרום לשונות.

החסרון: ניתן להכליל את מסקנות המחקר רק על אותה רמה שבה קבענו את המשתנה.

אם הניסוי כלל רק גברים, אז המסקנות יוכללו רק על אוכלוסיית הגברים.

בניסוי של אש:
אש שמר על המשתנה "גודל הרוב" קבוע- הוא בדק את השפעת לחץ חברתי רק ברוב של 7, ולכן רק על רוב כזה ניתן להכליל את המסקנות. אי אפשר לומר שרוב של 6 גם יגרום לקונפורמיות.

אם אש לא היה מחזיק משתנה זה קבוע, אפשר היה להכליל את התוצאות לרוב בגדלים שונים, אך רוב הסיכויים שהוא כלל לא היה מוצא אפקט כדי להכליל אותו. גודל הרוב, חוץ מהלחץ החברתי (המשתנה הב"ת) משפיע על קונפורמיות- אילו גודל הרוב לא היה מוחזק קבוע, אז בקב' הניסוי היו נבדקים שנחשפו לגודל רוב מסוים והושפעו ממנו, ונבדקים שנחשפו לגודל רוב אחר ולכן לא הושפעו – שונות הטעויות הייתה גדלה וקשה היה למצוא אפקט.

כלומר, אם לא מחזיקים משתנה קבוע ובכל זאת מוצאים אפקט => יכולת ההכללה גדולה יותר.

אם כן מחזיקים משתנה קבוע => שונות הטעויות יורדת ויותר קל לגלות את האפקט, אך יכולת ההכללה קטנה.

כדי לזכות ב-2 היתרונות, ניתן להשתמש בשיטה הבאה:

2) הפיכת משתנה שהשפעתו מקרית למשתנה שהשפעתו שיטתית

דוגמא: חוקר בדק, אם הוראה החווייתית יותר יעילה מהוראה הפרונטלית. בקב' אחת הוא לימד לפי שיטה אחת, ובקב' השניה לימד לפי שיטה אחרת. החוקר לא מצא שום הבדל בהישגים בין הקב'. חשיבה נוספת העלתה, שהחוקר התעלם ממשתנה חשוב הנמצא במתאם עם המשתנה התלוי (הישגים)- ביטחון עצמי. תלמידים בטוחים בעצמם משיגים יותר בהוראה חוויתית, ואילו תלמידים פחות בטוחים משיגים יותר בפרונטלית. מכיוון שבכ"א מ-2 הקבוצות היו תלמידים בטוחים ופחות בטוחים, השפעת המשתנה הב"ת (שיטת ההוראה) מטשטשת.

שונות הטעויות, שנוצרה בשל הכללת נבדקים עם ביטחון עצמי בדרגות שונות באותו תנאי ניסוי, מנעה מהמשתנה "שיטת ההוראה" לבטא את השפעתו.

בהתאם לסעיף הקודם, החוקר יכול לכלול במחקר רק נבדקים בטוחים, ובכך להפוך את המשתנה לקבוע.

אולם את התוצאות הוא יוכל להכליל רק על אוכלוסיית הבטוחים.

דרך נוספת היא לבחון את ההשערה בנפרד בקרב 2 האוכלוסיות: הבטוחים והלא בטוחים.

כלומר, על החוקר לשלב את המשתנה "ביטחון עצמי" במחקרו כמשתנה ב"ת נוסף, ולבחון את השפעת שני המשתנים הב"ת (שיטת הוראה וביטחון) על המשתנה התלוי (הישגים).

במקום לדגום 2 קבוצות, הוא ידגום 4 קבוצות:

בטוחים שילמדו בשיטה החווייתית, לא בטוחים בשיטה החווייתית, בטוחים בשיטה הפרונטלית, ולא בטוחים בשיטה הפרונטלית.

בדרך זו, הופך משתנה ("ביטחון עצמי") שהשפעתו מקרית, למשתנה שהשפעתו שיטתית.

יתרונות: