אנו מתחילים, אולי, במקום שבו לא ניתן להתחיל – מול אי-ידיעה מוחלטת. במקום שאינו מקום, ברִיק, בהיעדר – זהו המרחב שבו סימון וייל מבקשת שנשהה עם אלוהים. לא כתחנת מעבר, לא כחור שנועד להתמלא, אלא כהוויה בפני עצמה. היעדר האל, כפי שהיא מתארת, אינו פשוט מחיקה, אלא תנאי הכרחי: תנאי לחירות, תנאי לאהבה, תנאי לעצם האפשרות לחשוב ולפעול באופן חופשי.
האם זה פרדוקס? הרי אמונה אמורה להיות עמידה מול נוכחות, מול הודאות שבקיומו של דבר-מה הגדול מאיתנו. אך וייל הופכת את השאלה. לא נוכחות האל היא שמאפשרת את החירות, אלא דווקא היעדרו. אם האל היה נוכח כל הזמן, אם היינו חיים בתוך קרבתו המתמדת, היינו רק נתינים של כוח עליון, חסרי יכולת לבחור, לנוע, לטעות. האל, אם הוא כזה, חייב לסגת.
החירות כתנועה אל עבר הרִיק
חירות אינה החופש לעשות כרצוננו. היא אינה ההתפשטות האינסופית של ה"אני" אל תוך העולם. להפך, וייל טוענת כי חירות אמיתית היא היכולת לוותר – לוותר על העצמי, על הרצון, על התשוקה לשלוט. חירות פירושה להתרוקן, לפנות מקום. אנו חופשיים רק כאשר אנו משחררים את עצמנו מהדרישה הבלתי-פוסקת להיות מרכז ההוויה.
כאן נוצר קשר עמוק בין חירות לבין אהבה. האהבה, לפי וייל, היא ההכרה המוחלטת בקיומו של האחר, ללא ניסיון לכפות עליו את הווייתנו. אהבה אינה חיבור, אינה מיזוג, אלא רִיק שבו האחר יכול להיות. אנו אוהבים באמת רק כאשר אנו מסירים את עצמנו מהמשוואה, כאשר אנו נותנים לאחר להתקיים מבלי לשאול מה הוא אומר עלינו.
האל הנסוג והמשמעות שנוצרת מתוך ההיעדר
האם ניתן לקרוא לאל שכזה – אל נעדר, אל שאינו פועל, שאינו נוכח – אלוהים כלל? כאן וייל מציעה עמדה חתרנית: האלוהים האמיתי אינו הכוח שפותח את הים, שאומר "יהי אור", שאוכף את צדקתו על העולם. האלוהים האמיתי הוא זה שאינו מתערב, זה שמאפשר לדברים להיות, שמשאיר את מקומו ריק כדי שהאדם יוכל למצוא את דרכו בעצמו.
כך גם תפיסתה של התפילה. לא תחינה, לא בקשה, לא ניסיון למשוך תשומת לב של ישות כלשהי, אלא מצב של פתיחות מוחלטת, של הקשבה לעולם כפי שהוא. אין זה ניסיון לקבל מענה, אלא תרגול של ויתור, של התרוקנות. בתפילה כזו, האדם אינו מבקש לדעת, אלא פשוט נוכח – מול הרִיק, מול השתיקה, מול מה שאינו מתמלא בתשובה ברורה.
החירות כוויתור על כוח
אפשר היה לעצור כאן, להישאר ברמה המטאפיזית, אך וייל אינה מאפשרת זאת. חירות אמיתית, היא טוענת, אינה רק עניין של תודעה פרטית, אלא גם של סדר חברתי. אם חירות היא היכולת להניח לדברים להיות, הרי שכפייה, שליטה, כוח – כל אלה הם ביטויים של היעדר חירות. חברה שבנויה על כפייה היא חברה שבה בני האדם אינם חופשיים, משום שהם כלואים בתוך יחסים של שליטה וציפיות.
כך גם באידיאולוגיות של זמנה – היא דוחה את המרקסיזם משום שהוא מחליף שליטה אחת באחרת, דוחה את הקפיטליזם משום שהוא מעודד את האגו האנושי לבלוע הכל. העולם מלא במנגנונים שמנסים למלא את הרִיק, להציע סדרים ברורים, משמעות נוחה לעיכול. אך וייל מבקשת מאיתנו לחזור לרִיק עצמו, לא לפחד ממנו, לראות בו לא חור שמבקש מילוי, אלא אפשרות לדרך אחרת של קיום.
לשהות בתוך ההיעדר
מה נותר לנו, אם כן? האם נוכל לקבל את התנאי הזה, את העולם שבו האל נסוג, שבו אין תשובות ברורות, שבו אנו חופשיים רק במידה שאנו מוכנים לוותר על עצמנו?
וייל אינה מציעה נחמה, אינה מבטיחה גאולה. היא אינה משיבה את האל אל תוך המציאות, אלא דורשת מאיתנו ללמוד לחיות בלעדיו. לא כאתיאיסטים המדחיקים את הצורך במשמעות, אלא כמי שמבינים שהמשמעות נוצרת דווקא מתוך הרִיק, מתוך ההעדר.
בכך, היא אינה רק הוגה דתית, ואינה רק פילוסופית. היא משרטטת מפה של קיום – קיום שבו החירות אינה כוח, אלא הקשבה. שבו האהבה אינה השתלטות, אלא וויתור. שבו האלוהים אינו זה שנותן תשובות, אלא זה שמותיר מקום לשאלות.
