גישות סוציולוגיות לדת: דורקהיים, בלה, גירץ, שוץ, וובר

אמיל דורקהיים: הדת כמבססת חיים בחברה

על פי אמיל דורקהיים דת היא מערכת מאחדת/מלכדת של אמונות ופעולות, אשר מתייחסת לדברים המקודשים (משמע: דברים המופרדים מהשאר ונתפסים כאסורים), אלו הן אמונות ופעולות אשר מלכדות את כל הדבקים בהן לכלל קהילה מוסרית אחת המכונה כנסייה.

הבעייתיות בעמדת דורקהיים:

המאמינים לא יסכימו לשימוש בשלושה מונחים בעייתיים:

1. כנסייה – לפי דורקהיים, מוסד שנועד לקיום החברה. לפי המאמינים, נועד להתקרב לאלוהים.
2. קדושה – לפי דורקהיים, דבר פורמלי של סייגים ואיסורים. לפי המאמינים, מצב של תחושה, שאיננו אשליה, שעולה עקב נוכחות האל.
3. מוסר – לפי דורקהיים, אמצעי שמאפשר את קיום הכנסייה והחברה. לפי המאמינים, עיסוק אמיתי בטוב וברע.

דורקהיים לא ישכנע את המאמינים בעמדתו. והוא לא ישתכנע על-ידיהם. יש כאן התרחקות מהמאמינים וחוסר-שיתוף איתם.

ראו: דורקהיים – צורות היסוד של חיי הדת

רוברט בלה: הדת כמספקת עיון בתנאי הקיום האחרונים

"הדת היא מערכת של צורות מחשבה ופעילות אשר מפנה את האדם לתנאי קיומו האחרונים."

המארג של החיים הדתיים לפי בלה מתלכד בשני מישורים: מחשבה ופעילות.

בלה כן סבור שהדת מלכדת את החברה ושומרת על המבנה החברתי והשלטוני. אבל, יש עוד דרכים למלא פונקציות אלו, ולכן הן אינן ייחודיות לדת.

הדבר הסגולי היחיד בדת הוא הפנייתה לתנאי הקיום האחרונים: המחשבות הקיומיות הבסיסיות של האדם. הדת מפנה את האדם לחיים קונטמפלטיביים. לגבול של המחשבה האנושית. זהו הצורך המטאפיזי.

החברה האנושית הגיעה להישגיה בזכות ההרהור בתנאי הקיום האחרונים; זאת אומרת, יש צורך בכך; וצורך זה מתמלא ע"י הדת.

המחשבות המטאפיזיות הללו הן לגבי הקיום האנושי האוניברסלי, ולכן עומדות בניגוד לפתרון הבעיות היומיומיות של האדם, לצרכים הפרקטיים, שהוא המצב הרגיל.

קליפורד גירץ: הדת כמספקת מוטיבציה לפעילות

הדת לפי קליפורד גירץ היא מערכת סמלים הפועלת כדי לבסס הלכי נפש ומוטיבציות בעלי ויטאליות ועוצמה תוך שהיא מעצבת ומנסחת תפיסות נרחבות על דבר הקיום, ועוטפת תפיסות אלו באווירה של מציאותיות, כך שגם הלכי הנפש והמוטיבציות יופיעו כמציאותיים באורח חד-משמעי.

יש כאן זיווג הדוק בין תיאוריה לבין פולחן.

הדת לפי גירץ יוצרת את הדברים הענקיים הללו כדי שלא תהיה שקיעה, כדי שהחברה האנושית תוכל להתקיים, כדי שיהיו חיים. כי ניתוח רציונלי לא יעזור להמריץ את בנה"א, אלא רגשות.

המציאות שהדת יוצרת – מציאות מדומה. אך היא מחייבת אותנו, ונותנת מוטיבציה לקיים חיים.

כל התפקיד של הדת (החלק המילולי בה): לשרת. אין הבחנה בין אמת ושקר, אלא בין שירות רע וטוב.

הבעייתיות אצל גירץ:

גירץ מתרחק מהמאמינים, כי עבורם המציאות אמיתית, ועבור החוקר מדומה.

אף מאמין לא היה מסכים איתו, שסיפורי הדת וההיסטוריה הדתית לא באמת קרו אלא הם נערצים כי הם "תורמים לחיים החברתיים". זה לא מתקרב לגרעין של הדת, לליבה: המפגש עם האל, עם הטרנסצנדנטי.

ביקורת על הגישות הפונקציונליסטיות / הסוציולוגיות

1. אנשי המחקר לא מצליחים לתת הגדרה חד-משמעית לדת. יש הגדרות רבות, בהתאם לדיסציפלינה ולמתודה,  ואיננו יכולים להבין את הדת באחדותה על-ידיהם. (ר' שיעור 1, הגישה המדעית)
2. התייחסות למאמינים כאל אובייקטים למחקר, הסתכלות מאחורי גבם. אין ניסיון להבין את הדת מבפנים. יש התרחקות מהמאמינים ומהשקפתם. המאמינים לא יסכימו להגדרות של החוקר, ולהפך. המאמין והחוקר לא יתווכחו או יושפעו הדדית.

כיוון שהמאמינים לא יקבלו את ההגדרה, החוקר יטען שהאגנטים לא מבינים את התופעה שהם יוצרים, והפסיכואנלטיקן יקרא לתת את גרסתו (ניתן להכניס כאן את פרויד.)

מקס וובר ביקר זאת: אנו מאבדים את ההבנה. משהו חסר כאן. יש לנסות להתקרב למאמינים.

1. הגישה הפונקציונליסטית הופכת את הדת למשנית למשהו אחר, למשרתת משהו שאינו הדת. התפיסות הדתיות מתוארות כאשליה. לכן, למרות שרשמית הגישה איננה חילונית ומטרתה לא להילחם במאמינים, התוצאה היא חיזוק האתיאיזם.
2. לכן, נוסף לכך, ההשקפות הפונ' השונות מטשטשות את ההבדלים שבין הדתות, כי הן כולן "כלי שרת למשהו אחר".

ראו: דת כמערכת תרבותית \ קליפורד גירץ

אלפרד שוץ

פונקציונליסט מתון: אמנם מלביש על המאמינים סטרוקטורה שלו, אבל

המציאות כרבת פנים: יבשת לעומת איים.

היבשת היא המציאות העליונה, עולם העבודה. כאן בני אדם נפגשים, מתקשרים, וכו'. אדם צריך לעשות את עבודתו, לא להביע רגש מיוחד, ולדבר בשפה הרגילה. יש תחושה של בטחון, רציונליות ומילוי ציפיות: האדם יודע מה מצופה ממנו, וכיצד העולם עובד, ואיך להתנהג. המציאות העליונה היא הבסיס להתנהלות חיים תקינים, ומהווה גם בסיס כלכלי, וכו'. רוב בנה"א חיים במציאות הזו, ולכן היא "העליונה".

ועדיין הסיפוק לא מלא. יש שחיקה, תחושת חוסר ביטוי עצמי.

האיים – הם מובלעוֹת במציאות שקיימות בכל חברה. "תחומים נפרדים של משמעות". למשל: תיאטרון, מוזיאון, פיזיקה תיאורטית, חוויה דתית. ניתן להגיע או לא להגיע אליהן.

המובלעות הללו חיוניות ליבשת ולבנה"א: טוב לנו בהן. והן מחיות, מרעננות ומפתחות את היבשת.

מצד שני הן מערערות וחתרניות. כשאדם נמצא באי, הוא נותן את עצמו לכיבוש מוחלט.

מעבריות – החברה צריכה גם את האיים והשהות בהם וגם את האפשרות לחזור מהם: לכן היא מספקת לבנ"א אפשרות לצאת אל האי ולחזור ממנו, בתהליך כמו-מאגי.

הדת היא אי בפני עצמה.

ובנוסף: הדת היא מה שמעבר לכל האיים. בנ"א שהולכים עד הסוף בכל תחום, ועוד צעד, יכולים להגיע לדת.

הדת כעולם בזעיר אנפין: יש בה גם יסוד יציב (יבשה), וגם יסוד חתרני, מערער (אי). מה שישתלט יהיה העולם היציב (מצוות, ההלכה היהודית), אך עדיין יהיה קיים היסוד המערער כפוטנציאל.

יבשה וטריטוריות קיימות באופן חריף בדת, כי היא מדברת על מגע עם הטרנסצנדנטי, מה שמעבר. בכך יש חתרנות אדירה, ערעור על כל העולם המוכר והמסודר. זה מוריד את הסטטוס "העליון" של "המציאות העליונה" והופך אותה לעולם צללים ריק. יש בר תחרות טוטאלי לעולם: הטרנסצנדנטי, השונה מכל-וכל.

מקס וובר

הדת לפי מקס וובר החלה להתגבש כשהתפתח הפולחן הטקסי, ה"חג". החג יכול ללמד אותנו על כל דת.

כשהחיים החברתיים התהוו, נוצרה מערבולת, ועלה מתוכה כוח אקסטטי מושך ומאיים כאחד. מאבק בין שני קטבים:

• קוטב אקסטטי מושך– האקסטזה, הכריזמה, המיסטיקה
• קוטב מארגן, שפועל נגד הראשון, מתגונן מפניו כדי שלא יֵכלה את המציאות עד תום, ולכן רותם אותו להיווצרות החברה, ממסד אותו.

המיסוד הזה מנתב את האקסטזה, שמתעדנת ומתבטאת באופנים שגרתיים כגון קודקס מוסרי וחגים.

ראו מקס וובר- על הכריזמה ובניית המוסדות

בחזרה אל: פילוסופיה של הדת

ראו גם: חקר הדת על פי הגישות הסוציולוגית / החברתית / המדעית

דורקהיים – צורות היסוד של חיי הדת