דורקהיים על הדת
מתוך: אנתרופולוגיה של הדת
הגדרת הדת של דורקהיים:
"A religion is a unified system of beliefs and practices relative to scared things, that is to say, things set apart and surrounded by prohibitions- beliefs and practices that unite its adherents in a single moral community called a church"
מה הם הדגשים שבתוך ההגדרה הזו?
דורקהיים מתייחס לחפצים בניגוד לאוטו שמדבר על חוויה.
דחף חברתי בניגוד לדחף פנימי.
דגש על טקסים בניגוד לאמונות. עפ"י דורקהיים הריטואל קודם למיתוס.
עובדה חברתית היא אובייקטיבית, חיצונית. דורקהיים יוצא נגד הנטייה להפנים את הדת בשונה מתפיסת הפנומנולוגיה של הדת. לפי דורקהיים חברה זה אוסף של אנשים. אצל דורקהיים בכלל במחשבתו, יש עובדות חברתיות- לחברה יש כוח משל עצמה שלא ניתן להסביר אותו בהתייחסות למה הם הרצונות, השאיפות, ההרכב הפסיכולוגי של כל פרט ופרט. החברה היא עובדת ויש לה כוחות משלה.
הדת היא מערכת מאורגנת או מאוחדת של אמונות וריטואלים. יש להסתכל על הדת כמערך ולראות מה הקשרים בתוך מכלול הדברים של מה אנשים בקבוצה דתית עושים ומאמינים.
מה קדוש עבור דורקהיים? דברים שיש איסורים לגביהם, בניגוד לאוטו שלפיו הקדושה היא חוויה פנימית של מורא, של תלות. איך נוצר הדבר הקדוש אצל דורקהיים? ע"י כך שבני אדם ויותר מדוייק לומר- החברה- היא מבחינה בין דברים קדושים לדברים שהם חולין ואז יש איסורים שמבחינים בין מה שקדוש למה שלא. בני אדם או החברה היא שיוצרת את הקדושה ולא החוויה הפרטית של האדם.
אצל פרויד, מקור הדת הוא בצורך של אנשים להסביר תופעות של חרדה מהלא נודע- מוות, טבע ובני אדם. פתרון הדת של פרויד הוא פתרון טוב לזמנו משום שהדת עושה הכללה יותר טובה מאשר המגיה או הכישוף. פרויד קיבל את זה שיש התפתחות אינטלקטואלית של האדם, אבל הדת עבורו היא מענה לחרדות קיומיות והדת נותנת תשובה יותר טובה עבור חרדות קיומיות מאשר המגיה משום שאפשר לביית את החרדות. בני אדם בכדי לציין את המיתוס כותבים תפילות, חוגגים חגים ועושים פרקטיות דתיות שמאוששות את אותו המיתוס. בכישוף יש כוח פרטני שרירותי יחידי, רוח של אותו האל. אפשר להגיד הוקוס פוקוס ולפעמים זה יעבוד ולפעמים לא, אבל אין הסבר כולל שירגיע מבחינה פסיכולוגית, כמו התחושה שיש הגיון בעולם, יש כוח בעולם שלא רק פועל אלא מעוניין בי בתור פרט. ברגע שאומרים שאבינו בשמיים הוא עשה את זה, כנראה שחטאתי ואני אחזור בתשובה, ואז בעצם אקבל אח"כ הסכם השגחה בתמורה. זה לא נותן שליטה מלאה על העולם. הידע המדעי הוא זה שאפשר בעזרתו לשלוט שליטה מלאה בעולם.
דורקהיים הופך את הסדר וטוען שקודם כל יש ריטואל (לואי אלתוסר אימץ גישה דומה ביחס לאידיאולוגיה)
הקשר של דורקהיים בין ריטואל לבין אמונה:
דורקהיים חקר את הדת באוסטרליה ואת הטוטם. על איזה צורך עונה הטוטם? איך מה שהם עושים קשור למה שהם מאמינים? הטקס הוא מפגש חברתי ששונה מחיי היומיום של האנשים, שהמפגש יוצר סערת רגשות. כדי להסביר אותה הם יוצרים אובייקט- הטוטם. כך אנשים ביחד כולם מפוקסים על אותו דבר. למעשה מתוך ההתרגשות האדם מרגיש את עצמו שונה מאשר ביומיום.
למה אם כן, אם ההתרגשות הזו היא נגרמת מהחברה שיוצרת את ההתלהבות, למה צריך את האובייקט כדי לגרום את ההתלהבות? על מנת לאחד את החברה תחת סמל, כדי לייצג את עצמה. הם צריכים מירכוז ומשהו להזדהות סביבו. דרוש סוג של מיסטיפיקציה, של השלכת ההרגשה שבאמת החברה גורמת לי על משהו אחר, למשל הדגל בעבור הלאומיות או הטוטם (יש משהו בחשיבה הזו שמזכירה גם את מרקס– פטשיזציה של האובייקט).
למה בחרו בקנגרו בתור סמל? באופן שרירותי. הקנגרו שלעצמו לא מעורר חרדת קודש, אם נשים אותו בהקשר אחר יכול להיות שיהיה סתם דבר. מה שחשוב הוא ההתרגשות שמושלכת בצורה שרירותית על הסמל. ברגע שהקבוצה בחרה בסמל, אז קורים דברים מסוימים והסמל , במקרה זה הטוטם, מקבל כוח מסויים. מה עושה הטוטם?
1. הוא המקור לסנקציות חברתיות (אל תאכלו מבשר הטוטם ומי שיאכל ממנו מות יומת),
2. הקדושה נדבקת- מי שמורשה לאכול מקבל את הכוח מאותו החפץ.
3. עוזר להגדיר את הקבוצה עצמה מול קבוצות אחרות. הדגל הוא כמו הטוטם, קובע מי האנשים שמעריצים את אותו הדגל/ הטוטם. ע"י הסירוב לקבל דגל מסויים כדבר שעוטף את המוות נגיד, האדם קורא תיגר על השבט ואומר שהוא לא שייך אליו, אלא במקרה חי בו. כך נוצר ריטואל של התנגדות. הריטואל שהדגל אמור לחולל לא מתקיים במקרה זה, ונשברת האחדות סביב הטוטם, שמקנה את המשמעות לטוטם. מה עושים עם אנשים שמפרים את הסנקציות החברתיות ולא משתתפים בטקס הטוטם? מוציאים מהקבוצות, מכריחים להשתתף.
4. מאחד את השבט- מתקשר לסעיף 3.
5. עבור דורקהיים הקדושה סביב הטוטם היא המקור למיון חברתי ואפילו למיון מדעי- האדם עבור דורקהיים הוא גם אדם שחי בחברה אבל הוא גם ממיין את העולם. דורקהיים אומר שאין דבר אפילו טוב ורע אם נמצאים על אותו הקו על שני קטבים. הדבר שאדם חש כאשר הוא נמצא בריטואל של הטוטם זו ההתעלות החברתית, השינוי החוויתי והמצב הגופני שהוא כל כך שונה ממה שהוא מרגיש ביומיום, והוא אומר שזה רק יכול להיות מעשה של כוח על, כלומר של הטוטם, שגורם בי להרגשות האלה. ההרגשה שיש לי ביום יום היא אחרת ממה שקורה כאשר אני נמצא באסיפה הקבוצתית בנוכחותו של הטוטם. דורקהיים אומר שהאבחנה בין קודש לחול היא אבחנה ראשונית, לפיה אדם מחלק את העולם. בעזרתה הוא בונה קטגוריות הרבה יותר רחבות ועושה חלוקות בסיסיות. דורקהיים יגיד שהחלוקה בין קודש לחול היא הראשונית שאדם חווה שיכולה להכליל את העולם ולחלק אותו. אנחנו והם למשל זו חלוקה שנגזרת מתוך הקודש והחול. בחברה הפרימיטיבית הראשונה שדורקהיים דיבר עליה, כל אלה שהיו שייכים לקהילת הטוטם הם גם כל אלה שנחשבו למשפחה מורחבת. לכן, אפילו האיסור על גילוי עריות לפי דורקהיים בראשונה נובע מכך שהאנשים שייכים לטוטם שלנו- לא מתחתנים איתם, אלא עם מישהו אחר כי זה הקדוש- ובו לא נוגעים אלא בזהירות. לכן מקור לגילוי עריות לא רק מקורו ביחסי שארות, אלא כל מי שנמצא בקבוצת הטוטם אסור להתחתן אחד עם השני אלא עם אנשים אחרים. בראון פיתח צד נוסף שאמר שהאקסוגמיות (גמוס- בן זוג, אקסו- חוץ, בניגוד לחברה הבדואית שהיא אנדוגמית) עבור דורקהיים היא תוצר של הטוטם. כך נוצר המיון של אנחנו מול הם וגם הפוליטיקה- שנעשתה לראשונה על ידי חילופי נשים.
המילה "CHURCH" – כנסיה (בסוף ההגדרה)- כל דת היא דת של קהילה. דת היא דבר שעושה את הדברים הנ"ל ואם היא לא מקיימת אותם אז היא איננה דת. לכן אין דת של אדם אחד ואנשים ששיכים לכנסיה או לקהילה הם מרגישים חובה הדדית אחד לשני ושיתוף באמונה ופרקטיקה. לכן בכל ההגדרה- מה שיבחין בין דת למאגיה הם קהילה מוסרית (ועדת מאמינים). לדת יש קהילה, לכן זה דבר שמבדיל בצורה בסיסית בין דת למאגיה. במגיה אין קהילה. אין יחסים מעבר למגיה עצמה. למשל, הרב כדורי היה יותר מגיקן בעוד שהבאבא ברוך יותר דתי כי הצליח להקים מוסד, גם אם השתמשו בפרקטיקות דומות של כתיבת פתקים, הלבשה בגלימות. הקו הדק עובר בהאם אתה שייך לקהילה מוסרית. הבאבא סאלי היה מקובל שחי רוב חייו בדירה צנועה בירושלים ובערוב ימיו עבר לנתיבות, היה מקובל כסגפן שחי בצנעה ואנשים באו לבקש ריפוי. אחת מהפרקטיקות שלו היתה הלבשת הגלימה על האנשים וגם דרש שאנשים יקיימו מצוות מסוימות. לאחר שנפטר, אחד מבניו- ברוך אבוחצרה, שבגלגוליו הקודמים היה עבריין, הוא חזר בתשובה ולקח את גלימת אביו, ייסד חצר בנתיבות, שזו הישיבה של הבאבא סאלי. הוא פיאר את הקבר של אביו שכיום הפך כתוצאה מהיחצנות של הבאבא ברוך למוקד העלייה לרגל השני בגודלו לאחר ל"ג בעומר בהר מירון. בב' בשבט עולים להילולה של הבאבא סאלי עשרות אלפים. אבוחצירה בניגוד לאביו בנה מסגרות לגמילות חסידים, ישיבה, מוסדות לגיוס תרומות מכל העולם, ואסף סביבת קהילה. פרויד יגיד שברוך וסאלי הם שניהם עוסקים במגיה. דורקהיים יגיד שהבאבא ברוך הקים קהילה ולכן הוא דתי והבאבא סאלי עוסק במגיה.
בשיעור הראשון נתנו הגדרות שונות על דת. ההגדרות תוחמות בתוכן את החומר עצמו. הדוגמה שהדגל הוא טוטם ולכן הערצת הדגל היא כמו הערצת הטוטם- מה יגיד על כך אוטו?
אנשים שעומדים על החוויה הדתית כדבר שחשוב לקוסמוס ועומדים על החוויה הפרטית של הבודד, הם יתווכחו עם הגדרתו של דורקהיים, יגידו שלא הסביר הכל, ויגידו שכמו שאוונס פריצ'רדס אומר בביקורתו- אם זה כל המנגנון של הדת אז לא ניתן להבחין בין תופעות דתיות לתופעות אזרחיות שונות. אבל בעצם זה לא אותו דבר, התיחום יהיה שונה ולכן זה יהיה נתון לוויכוח תמידי. כלומר, כל הגדרה היא אפקטיבית כאשר היא תוחמת גבולות ברורים. אין מספיק קנה מידה כדי להבחין בין החוויות שהן דתיות פרופר לבין תופעות של הגדרת הלאום. הכל הופך להיות אותו דבר, גם הדגל הוא סוג של טוטם. אבל לטענת פריצ'ירדס, יש סירוב וויכוח כדי לקבל את הגדרתו של דורקהיים כהגדרה שמבחינה בין מה שהוא דת ומה שלא. מה לגבי תדירות האסיפה? אם מתקיימת פעם בשנה איך אנשים ממשיכים לשמור על לכידות מעבר לפעם בשנה? ממשיכיו של דורקהיים דאגו לתקן ולהרחיב את ההגדרה. אחד המרחיבים החשובים של דורקהיים שהיה בין תלמידיו היה אדם בשם מוריס הלבווקס – HALBWACHS. השאלה שהעסיקה אותו היא לא הדתית אלא בדומה למנגנון של דורקהיים- מה מחזיק חברה ביחד מחוץ לרגעים האלו של ההתעלות הנפשית שמתחוללת בזמן האסיפה מסביב לטוטם? למה מחוץ לטקס לא מתפרקת?
ברגע שיוצאים מהזמן הקדוש לחול אז על פי דורקהיים מפסיקים להרגיש את ההתעלות הזו אז מה מחזיק אותך אז?
תשובתו היתה שהזיכרון הקולקטיבי הוא זה שמחזיק, הוא נמצא בחפצים, במקומות, במפגשים עם אנשים. הוא זה ששומר על קבוצה להרגיש סולידריות חברתית. למשל, אצל האוסטרלים אם יש את הטוטם של הקנגרו, וברגע שיראו את הדמות שלו בצורות שונות (בפלאפון, שלטי חוצות) זה יחזיר אותנו חזרה לאירוע עצמו (כמו שאחרי טיול רואים תמונה ונזכרים בהכל). הזיכרון הקולקטיבי פועל כך שחפצים מסויימים ומקומות מסויימים הם מזכירים לנו את המקום ההתעלות של השבט. הלבווקס לקח את העובדה החברתית של דורקהיים לתחום הזיכרון ואמר שכמו שהעובדות החברתיות הן כופות עצמן על הפרט מבחוץ, ככה זה בזיכרון קולקטיבי. בני אדם זוכרים בתור קבוצות ולא בתור פרטים.
גם הזיכרון הקבוצתי של הקולקטיב הוא זה שבסופו של דבר מעצב את הזיכרון של הפרט. זה ניתוח שנעשה כמה שנים אחרי מותו של דורקהיים וזה הבסיס לכל המחקר על הזיכרון הקולקטיבי עד היום.
הלבווקס לא היה עסוק בשאלה הפסיכיאטרית (זכרון מושתל), אלא איך ההווי החברתי שומר על רגשות מסוימים של סולידריות גם בהיעדר הטקס שמפעיל את הרגשות. כך אנו מבינים מדוע אנשים שומרים על נאמנות, איך זה עובד בחברה מורכבת.
לפי דורקהיים במצב של אנומיה אדם נהיה מנוכר לעצמו, חייבים דבר כזה בשביל שבני אדם יחיו בקהילה.
