סיכום מאמר: חידה ושמה ש"ס \ יואב פלד
על מנת לנסות ולזהות את מקור ההצלחה של ש"ס, ואת מקור השפעתה על היחסים הבין עדתיים ובין מעמדיים בישראל פונה יואב פלד לטענתה של אן סווידלר. כדי להסביר תוצאות תרבותיות, לא מספיק להבין את השפעתה הישירה של האידאולוגיה על הפעולה, יש צורך להסביר מדוע דווקא אידאולוגיה זו ולא אחרת מגיעה למעמד בו יש לה השפעה מכרעת. לשם כך יש לנתח את האילוצים המבניים והנסיבות ההסטוריות שבמסגרתם נאבקות תנועות אידאולוגיות על השליטה בחברה.
ע"מ להבין את האילוצים המבניים והנסיבות ההסטוריות העומדים מאחורי התופעה הפוליטית תרבותית של ש"ס, יש צורך להסביר את קיום והתעצמות ההזדהות העדתית בחברה בה חלים תהליכי מודרניזציה, שכן לפי תאוריות "כור ההיתוך" הייתה אמורה להחלש.
מודל חלוקת העבודה התרבותית של מיכאל הכטר ישמש להסבר. מודל זה מניח את קיומה של מערכת ריבודית, שבמסגרתה קבוצות חברתיות המזוהות על פי ההבדלים התרבותיים שביניהן, מובחנות זו מזו בציר האנכי ובציר האופקי. *הבידול האופקי (פיצול/סגמנטציה) מתגלה כשיש נטיה של קבוצות להתרכז במקצועות מסוימים. *הבידול האנכי (היררכיה) מתגלה כאשר קבוצות מסוימות מתרכזות בשלבים העליונים או התחתונים של סולם העיסוקים. לפי המודל מיקומה של קבוצה מסוימת לא נקבע לפי מאפיניה התרבותיים אלא לפי הזמן והנסיבות בהם היא עוברת תהליכי תיעוש.
הסולידריות האתנית גוברת על סוגי הסולידריות האחרים ככל שחלוקת העבודה התרבותית בולטת יותר, וזאת משתי סיבות:
1) דרגת הקשיחות של חלוקת העבודה התרבותית קובעת את המידה שבה יבואו חברי הקבוצה המוגדרת תרבותית במגע אלה עם אלה (אינטראקציה אנדוגמית) ולא עם חברי קבוצות אחרות בחברה.
2) לרוב, חלוקת העבודה שואפת לגיטימציה מאידאולוגיה המייחסת עליונות תרבותית לקבוצה הדומיננטית בחברה.
התאוריה של הכטר:
נועדה להסביר את המשך קיומם של גבולות אתניים בין איזור הליבה האנגלי של בריטניה הגדולה ובין הפריפריה הקלטית שלה.
במקרה של המזרחיים בישראל, לא הביאה דחיקתם המבנית להתגברות תודעתם האתנית (הבדלנית), וגם לא להתפתחות תודעה מעמדית, אלא הביאה להתחדשותה של תודעה דתית אינטגרטיבית שעברה תהליך של פוליטיזציה- ביטויה האלקטורלי של תודעה זו היא ההצבעה לש"ס. הסיבה לסטייה המודל היא שהמזרחיים אינם קבוצה פריפריאלית, אלא פריפריאלית למחצה, שממוקמת מבחינה כלכלית חברתית מתחת ליהודים האשכנזים ומעל הפלשתינאים, אזרחים ולא אזרחים. המזרחים מעדיפים להזדהות עם המדינה היהודית והאשכנזים ששולטים בה ולא עם הפלשתינאים, לכן, המחאה המזרחית לא הרבתה להתנגד לאידאולוגיה הציונית השולטת ולבשה צורה של לאומיות יהודית אינטגרלית, ובמקרה של ש"ס- דתיות יהודית פוליטית.
המודל של הכטר לא מכיר במושג פריפריאליות למחצה, וכן לא מכיר בכך שיתכנו תגובות שונות לדחיקה ברבדים השונים של הקבוצה האתנית הפריפריאלית.
מטרת המאמר: 1) להראות שחלוקת עבודה תרבותית אכן קיימת בקרב היהודים בישראל, ולמזרחיים יש יצוג רב יותר מאשר לאשכנזים בעיסוקים נמוכי הכנסה ונמוכי סטטוס.
2) להסביר מדוע מכל "ערכות הכלים" האידאולוגיות העומדות כיום בפני המצביעים היהודים בישראל, זוכה הגדרת הזהות הקיבוצית היהודית ע"פ ש"ס, המדגישה אחדות וסולידריות יהודית, להעדפה הולכת וגוברת בקרב מזרחים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך.
הטיעון המרכזי: שורשיה של תחושת הקיפוח המזרחית אינם נעוצים בראש ובראשונה בקשיי הסתגלות תרבותיים, אלא בדחיקתם הכלכלית והחברתית לשולי החברה הישראלית. ההצבעה לש"ס, כמו ההצבעה לליכוד, אינה מעידה על כמיהה למשהו ישן ואבוד, אלא יש בה דחייה של האידאולוגיה של תנועת העבודה הציונית ששימשה ומשמשת מקור לגיטימציה לקיפוח המזרחים בהווה. הפניה הדתית של ש"ס מוצאת אוזן קשבת אצל קהל היעד שלה, בין השאר משום שיחסו למסורת היהודית חיובי ביסודו.
א. אשכנזים ומזרחים בחלוקת העבודה התרבותית
מערכת השליטה הישראלית מתאפיינת בחלוקת עבודה תרבותית בעלת 4 מרכיבים. לכל אחת מהקבוצות, הממוקמות בנפרד על ציר הפיצול ועל ציר ההיררכיה- אשכנזים, מזרחים, פלשתינים אזרחי ישראל ופלשתינים אזרחי השטחים- יש פרופיל חברתי כלכלי וכן פרופיל תרבותי פוליטי יחודיים.
מחקר הניעות החברתית הראשון שנעשה ב 1974 מצא כי ההבדלים הבסיסיים בין שתי הקבוצות האתניות (אשכנזים ומזרחים) קיימים בכל אחת מקבוצות הגיל. הפער הגדול ביותר בפיזור התעסוקתי קיים בקבוצת הגיל הצעירה ביותר. עוד נמצא כי על אף העליה שחלה ברמת ההשכלה של המזרחים, הצטמצם הפער ההשכלתי ביניהם והין האשכנזים רק במעט.
עד סוף שנות ה 80 רוב הישגיהם של המזרחים התגמדו מול הישגי האשכנזים בתחומי החינוך, הסטטוס התעסוקתי וההכנסה, או שהוגבלו לתחומים שחשיבותם החברתית הולכת ומצטמצמת. כמו כן גדל יצוג המזרחים בקרב מקבלי ההחלטות ברמה הארצית ובשלטון המקומי, אך עם זאת המזרחים טרם הגיעו באותה תקופה לראשות העירייה באף אחת משלושת הערים הגדולות.
עיירות הפיתוח: הפער בין האשכנזים למזרחים מסתיר את התהוותו של פער חברתי כלכלי בין המזרחים ובין עצמם. כיום ניתן לסווג כשליש מהמזרחים כשייכים למעמד הבינוני, אשר השתלבו פחות או יותר בזרם המרכזי, האשכנזי, של החברה.
המשתנה המתווך העיקרי בין יבשת המוצא ובין הסטטוס החברתי כלכלי הנוכחי הוא מועד ההגעה לישראל. יוצאי אסיה הגיעו ברובם בתחילת שנות ה 50, והתיישבו בעיקר באיזור המרכז. יוצאי צפון אפריקה הגיעו בסוף שנות ה 50 ורבים מהם יושבו בעיירות פיתוח. לעובדה זו יש קשר ליכולתן של שתי הקבוצות לרכוש לעצמן נכסי דיור, שהוא המרכיב המשמעותי ביותר של ההון המוחזק בידי משפחות בישראל.
ש"ס שואבת את רוב התמיכה האלקטורלית שלה מעיירות הפיתוח ומשכונות העוני בערים הגדולות ובערים הבינוניות הדומות מבחינה דמוגרפית לעיירות הפיתוח. עד לעליה ההמונית של יהודי ברה"מ לשעבר בתחילת שנות ה 90, 20%-15 מתושבי ישראל חיו בעיירות פיתוח, שבהן כ 75% מזרחים. עיירות הפיתוח הן "מגזר מרחבי" בחברה הישראלית היהודית, לא רק מהבחינה הגיאוגרפית, אלא גם מהבחינה החברתית.
ב1992 היה השכר הממוצע בעיירות הפיתוח 75% מהממוצע הארצי. מאז תחילת שנות ה 70 קיימת אבטלה נרחבת בעיירות הפיתוח והיו תקופות שבהן שיעורה היה כפול מהממוצע הארצי.
בעוד שעיירות הפיתוח הן יחידות חברתיות ומנהליות בעלות מאפיינים יחודיים, רבים מהמאפיינים החברתיים והכלכליים שלהן זהים לאלה של ריכוזים גדולים אחרים של מזרחים ממעמד הפועלים בישראל- שכונות העוני בערים הגדולות והבינוניות. לכן ניתן לראות את הנאמר על מזרחים בעיירות הפיתוח כתקף לגבי האוכלוסיה המזרחית ממעמד הפועלים בכלל.
ב. המזרחים והאידאולוגיה השלטת
בישראל "משימת ההנצחה של מבנה האי שוויון" בין אשכנזים ומזרחים אכן נפלה "בחלקן של תפישות בדבר הבדלים תרבותיים". את שורשי התפישות האלה ניתן למצוא בתקופת הישוב. כבר בתקופת העליה השניה (1914-1904) ראו הפועלים החקלאיים האשכנזים בארץ ישראל את עצמם כ"אידאליסטים" וכ"בני התרבות" לעומת הפועלים ה"טבעיים"- הפלשתינים והמזרחים (באותה תקופה היה מדובר בעיקר בתימנים). "הפועלים האידאליסטים" היו אלה שויתרו על מנעמי העיר האירופאית ועל אפשרות ההגירה לאמריקה ובחרו להשתתף בגאולת העם והארץ. לעומתם, "הפועלים הטבעיים" לא היו פועלים חקלאים מנוסים. הם הגיעו מחברות לא תעשייתיות ולכן נחשבו ל"רגילים לעבודה קשה ולחיים בתנאים לא נוחים", לצייתנות והסתפקות במועט.
התימנים, על אף היותם חלוצים לא פחות מהחלוצים האירופאים, נדחקו מההתישבות העובדת ומהזכרון הקיבוצי הציוני.
אייזנשטדט ניסח ב 1947 את ההבחנה בין "חלוצים", "עולים", ו"מהגרים". ה"עולים" הם מתיישבים בעלי מניעים אידאולוגים, שהגירתם הפיזית הייתה קשורה בשינוי תרבותי-רוחני ובהתנתקות מודעת מערכים יהודים מסורתיים. הדבר איפשר להם לאמץ את הערכים הציונים סוציאליסטים של הישוב, אשר עיצבו החלוצים ביתר קלות. ה"מהגרים" הם פליטים שנמלטו מארץ מולדתם ללא כל הכנה תרבותית-רוחנית, לכן היה להם קשה יותר לאמץ את ערכי מולדתם החדשה, סבלו מאנומיה והתקשו להשתלב במוסדות החברתיים.
התפישה כי בעיותיהם של המזרחים נובעות מכך שלא הצליחו להסתגל לערכים ולמוסדות מודרניים הובילה לטענה כי עליהם לעבור "קליטה באמצעות מודרניזציה". תפיסה זו באה לידי ביטוי בהגדרת המזרחים כ"עדות" ומכאן נרמז שהאשכנזים הם החברה הישראלית הנורמטיבית. סטיגמה זו הייתה גורם חשוב בתיעול תחושת הקיפוח המזרחית לבנית כוחה של ש"ס.
ג. מאפייני הפוליטיקה המזרחית
המזרחים לא הגיבו על דחיקתם לשוליים החברתיים בנסיון להתגייסות פוליטית, לא על בסיס מעמדי ולא על בסיס אתני. בכך הם הפריכו את הציפיה העולה מתאורית המודרניזציה וכן ממודל חלוקת העבודה התרבותית.
יש 2 גורמים שיסבירו את הסטיה מדפוס ההתנהגות הצפוי:
- בהיותם קבוצה פריפריאלית למחצה נטו המזרחים להדגיש את הדמיון הקיים ביניהם ובין הקבוצה האשכנזית השלטת, ולא בינם ובין הפלשתינים הנחותים, למרות שהיו להם תכונות רבות משותפות.
- האידאולוגיה הציונית הדגישה מאז ומתמיד את ערך האחדות בין יהודים ושללה התארגנויות אתניות-פוליטיות אוטונומיות.
עד 1973 הצביעו יותר מ 50% מהמזרחים למפא"י בגלגוליה השונים, הדבר העיד על רצונם להזדהות עם הכוח הפוליטי השליט בחברה. בין 1996-1973 הצביעו יותר מ 50% מהמזרחים עבור הליכוד, שינוי זה מסביר במידה רבה את נצחון הליכוד ב 1977 ואת שובו לשלטון ב 1996, השינוי נגרם עקב צירוף של גורמים מבניים ואידאולוגיים מורכבים ומוכרים היטב.
כתוצאה מחיכוכים בשוק העבודה בין עובדים יהודים ובין עובדים פלשתינאים נמוכי שכר, העובדים המזרחים, ביחוד בעיירות הפיתוח, חוו את התחרות התעסוקתית עם הפלשתינים כאיום של ממש.
חוקר הגלובליזציה Beyer טען כי לגלובליזציה יכולות להיות השפעות כלכליות ותרבותיות שליליות על המגזרים החלשים בחברה, ואלה מגיבים לעיתים קרובות בהבלטת זהותם החברתית-תרבותית הנבדלת, באמצעות תנועות לאומניות או אתניות. הוא טוען כי בנסיבות מסוימות הדת היא משאב חשוב לתנועות כאלה, והיא מובילה להווצרותן של תנועות דתיות-פוליטיות במקומות כמו ישראל, אירלנד, אירן, הודו ויפן. תנועות אלו מדגישות את המאפיינים החברתיים-תרבותיים המבדילים ומציגות אופציה שמרנית של התנגדות לגלובליזציה תוך הצגת היחסיות הגלובלית כהתגלמות הרשע בעולמנו.
ב 1984 הופיעו בישראל לראשונה שתי תנועות דתיות-פוליטיות מסוג זה, שפני בבירור למזרחים עניים וזכו לתמיכה משמעותית בעיירות הפיתוח- ש"ס ותנועת כך של הרב מאיר כהנא. מצביעי כהנא, כמעט כולם מזרחים ממעמד חברתי כלכלי נמוך, תמכו בו בשל קריאתו לטרנספר של כל הפלשתינים (אזרחים ולא אזרחים). הדבר משך אליו מצביעים משתי סיבות- הטרנספר היה אמור לשים קץ לתחרות בשוק העבודה מצד עובדים פלשתינים, ושניה היא שבקריאתו לגירושם, נתן כהנא ביטוי לתפישה של זהות פלשתינית החוצה את גבולות האזרחות, וכך נפתחה אפשרות לתפישה מקבילה של זהות יהודית הניצבת מעל הזהות האזרחית.
בבחירות 1988 שבהן נפסלה רשימתו של כהנא, הכפילו המפלגות החרדיות, בעיקר ש"ס ואגודת ישראל את כוחן בעיירות הפיתוח ביותר מפי שלושה, לעומת הכפלת כוחן פי שניים ברמה הארצית. המפלגות החרדיות אמנם לא קראו לטרנספר, אך ראיית הזהות היהודית כעולה בחשיבותה על הזהות האזרחית ממלאת תפקיד מרכזי בתפישת עולמן. המפלגות האלה, ולא מפלגות הימין הטריטוריאלי הן שהרוויחו מסילוקו של כהנא מהמירוץ.
קיימים הסברים שונים להיעלמה הכמעט מוחלט של התמיכה באגודת ישראל בקרב פועלים ועניים מזרחים ב 1992. הייתה תקופה שבוחרים המזוהים בד"כ עם ש"ס היו נכונים לתמוך המפלגה חרדית אשכנזית מובהקת. מכאן עולה לכאורה שבוחרים מהסוג הזה מוצאים דבר המשותף לש"ס ולמפלגות חרדיות אחרות, ולא דבר המבדיל בינה וביניהן. המשותף לש"ס ולמפלגות חרדיות אחרות הוא השאיפה לחזק את מקומה של הדת היהודית בחיי הפרט ובחיי הכלל של היהודים בישראל.
קשה למצוא בהצהרות רשמיות של ש"ס תביעות פוליטיות המתייחסות לתרבות המזרחית דווקא. הכותב טוען שש"ס הצליחה להגדיר את מטרות בוחריה במונחים של מטרות יהודיות-דתיות כלליות ובכל ארגנה את בוחריה סביב מסר אינטגרטיבי ולא בדלני. ש"ס מתוארת כתנועה הנותנת ביטוי לאינטרסים של "השכבות העממיות" שנדחקו ממרכז החברה הישראלית ומבקשות לחולל בה שינוי שיאפשר להן לתפוס את המקום המגיע להן.
בעיירות הפיתוח ובריכוזים האחרים של מזרחים ממעמד נמוך הייתה ש"ס ב 1999 לראשונה למפלגה הגדולה ביותר. הליכוד איבד לראשונה מאז 1977 את מעמד המפלגה המועדפת ע"י רוב במצביעים המזרחים ומקומו נתפס בידי ש"ס.
סיכום
הצלחתה האלקטורלית של ש"ס התפרשה בד"כ כתגובת נגד בדלנית לזלזול במסורת התרבות המזרחית שהפגינו מוסדות החברה הישראלית, האשכנזים ברובם. ש"ס אינה תנועה המתייחסת לעבר קדום כלשהוא, למזרחים כקבוצה אין עבר כזה, שהרי רק בישראל התגבשו והפכו לקבוצה חברתית אחת מבין קבוצות יהודיות רבות ונבדלות, שמקורן בארצות שונות.
ש"ס מבקשת לגבש את הזהות הזאת כנגד הממסד הציוני, ביחוד זה של תנועת העבודה, שדחק את המזרחים לשוליים מאז ראשית ההתישבות הציונית, ולא כנגד האשכנזים בכללותם. תבונתה הפוליטית של ש"ס וסוד הצלחתה טמונים דווקא ביכולתה לתעל את תסכולם של בוחריה לא נגד המרכיב האשכנזי, אלא נגד המרכיב החילוני, הדוגל במודרניזציה, של התרבות השלטת.
במקום לשלול את הלאומיות היהודית כפי שהגדיר אותה הממסד הציוני, ש"ס ביקשה להגדיר אותה מחדש.
מאחר והמסר של ש"ס אינו מזרחי פולקלוריסטי ומכיוון שרוב מצביעיה אינם דתיים אדוקים, לא ניתן להסביר את כוח המשיכה שלה רק במישור התרבותי. יש לחפש הסבר במישור המבנים החברתיים-כלכליים של מצביעיה.
המודל של חלוקת העבודה החברתית נועד להסביר תוצאות תרבותיות, ביחוד תרבותיות-פוליטיות, באמצעות מבנים חברתיים. בהתאם להמלצתה של אן סווידלר, המודל רואה בתרבות ככלי נשק או כלי עבודה המשמש קבוצות אתניות שוליות להתגייסות פוליטית נגד המדינה. בכך הוא משמש חוליה תאורטית חיונית המקשרת בין חסך חברתי-כלכלי ובין התגייסות פוליטית על בסיס תכונות תרבותיות משותפות. מכיוון שנהוג להגדיר את הקבוצות הנדחקות לשוליים על פי תרבותן, הרי נטייתן הטבעית היא להפוך את היוצרות ולהשתמש בתרבותן ככלי ארגוני נגד אלה הדוחקים אותן.
קיימים שני קשיים בנסיון לישום מודל חלוקת העבודה התרבותית על המקרה של ש"ס:
- הנוסחה הפוליטית תרבותית שבה דוגלת ש"ס אינה בדלנית, אלא אינטגרטיבית ביחס ל"אחר" הדומיננטי.
- קהל הבוחרים שמגייסת ש"ס אינו מקיף את כלל הקבוצה האתנית שבה מדובר, אלא רק את הרבדים החברתיים-כלכליים הנמוכים שלה.
ראה גם: סיכום מאמר: ש"ס והציונות: ניתוח היסטורי/ נרי הורוביץ
סיכום מאמר: חידה ושמה ש"ס \ יואב פלד
